בגיל 25, אריאל שנהב כבר הספיקה לצבור רזומה מרשים על המסך, עם תפקידים ב"נאפס", "תאג"ד", "במי היא תבחר?", "למה אני?" ועוד. היא למדה במכון לי סטרסברג לתיאטרון ולקולנוע היוקרתי בלוס אנג'לס, ובתקופה הקרובה צפויות לצאת כמה הפקות בינלאומיות ומקומיות שבהן השתתפה. נדמה כי אחרי כמה שנים של עשייה, שנהב נמצאת כעת על סף שלב משמעותי בקריירה.
"בימים אלה אני שחקנית במלוא מובן המילה", היא מספרת ומהרגע הראשון שהיא פותחת את הפה אפשר להיווכח באנרגיות, בכריזמה ובתשוקה שלה למקצוע המשחק. "אני עושה אודישנים גם כאן בארץ וגם בלוס אנג'לס ומתקדמת צעד אחר צעד. במקביל, אני עובדת כעוזרת מלהקת אצל גלית רוזנשטיין שאני מאוד אוהבת. לעבוד איתה זו זכות גדולה; היא אישה מהממת עם המון ניסיון בעולם הליהוק, היא ממש מדריכה אותי ואני לומדת ממנה המון. היא המלהקת הכי טובה שיש ובעלת לב ענק."
"נכון, לראות את שני צידי המתרס זה מעניין ולמדני מאוד".
שנהב, ילידת חיפה, מעידה כי המשחק תמיד היה חלק בלתי נפרד מחייה, עוד מילדות. "ההורים שלי הכירו במקור בצוות בידור, ואבא שלי בעצמו מאוד רצה להיות שחקן. לצערי הוא לא הספיק להגשים את זה ונפטר בגיל 39, כשהייתי בסך הכול בת שמונה וחצי, כך שבעשייה שלי אני מרגישה שאני לגמרי מגשימה גם את החלום שלו. מאז ומעולם הייתי על במות, בתחרויות ובאירועים של בית הספר הריאלי בחיפה בו למדתי והייתי במגמת תיאטרון".
"היו מספר תפקידים אבל בכיתה קיבלתי את התפקיד הראשי של פיטר פן. המורה אמרה שאני פשוט טובה יותר מהבנים שנבחנו ונתנה לי את התפקיד. תמיד הופעתי ותמיד הצקתי לכולם מסביב כדי שיראו אותי. ידעתי כבר מגיל צעיר מאוד שזה הייעוד שלי בחיים".
למעשה, את צעדיה המקצועיים הראשונים בתעשיית המשחק המקומית עשתה שנהב בגיל 17, עת יוצגה בסוכנות דוגמנות ומשחק והתקבלה לתפקיד קטן בסדרת הלהיט "תאג"ד". "מרוב התרגשות בקושי נשמתי על סט הצילומים, אבל זו הייתה חוויה מהממת לחלוטין", מתארת. "לקראת הגיוס לצבא הגשמתי מועמדות ללהקה צבאית אך לצערי לא התקבלתי, אבל ידעתי שהכול לטובה. היה לי חשוב מאוד לעשות שירות משמעותי, ולכן שירַתִּי כמ"כית של נהגים בקורסי נהיגה צבאיים. זו אוכלוסייה מאתגרת ומאוד מיוחדת, נהניתי מהתפקיד והרגשתי שאני באמת מצליחה לעזור להם, והתחברתי אליהם מאוד. מיד עם השחרור מהצבא, נסעתי לעבוד במחנה קיץ ברובע ברוקלין שבניו יורק, שם ניהלתִּי את מחלקת התיאטרון של המחנה."
"נכון, ופתאום הכול קיבל פרופורציה חדשה לחלוטין בחיים. אמרתי לעצמי שאי אפשר לדעת מה יילד יום ומה יהיה מחר, והחלטתי שהגיע הזמן להפסיק לחכות ופשוט להגשים את החלום הכי גדול שלי. נרשמתי ללימודי משחק במכון המפורסם למשחק של לי סטרסברג בלוס אנג'לס".
חשוב לציין שזו תקופה שבא רוב העולם היה נגדנו והאוניברסיטאות בארצות הברית בערו מאנטישמיות. מאיפה האומץ?
"קודם כול, אימא שלי מאז ומעולם חינכה אותי שהשמיים הם הגבול. היא זו שנטעה בי את הכוח לפרוץ גבולות ולא לוותר לעולם על החלומות שלי. כשעלתה האופציה הזו של לימודים בלוס אנג'לס אמרתי לעצמי שאגיש מועמדות ומה שצריך לקרות יקרה - אם אתקבל, זה יהיה הסימן המובהק עבורי לעשות את המהלך. עברתי את כל האודישנים הנדרשים, את שלבי המיון ואת הריאיון, וחיכיתי במתח במשך שבועיים. כשפתאום קיבלתי את המייל הרשמי, פחדתי אפילו לפתוח אותו מרוב התרגשות. כשאזרתי אומץ ופתחתי, ראיתי את השורה 'אנו שמחים לבשר לך שהתקבלת'. התחלתי לבכות מרוב התרגשות והבנתי שהמסע הגדול שלי מתחיל. נחתי בלוס אנג'לס בספטמבר 2024."
"קודם כל היינו שני ישראלים במחזור שלנו, אני ועוד שחקן. ההגעה לעיר הייתה פשוט מטורפת. אתה רגיל לראות את המקומות האלה רק בסדרות ובסרטים, ופתאום כשאתה נוחת שם במציאות אתה מבין שזה הרבה יותר עוצמתי. זו הייתה התחלה חדשה לגמרי, חוויה די מפחידה שמעלה המון תהיות לגבי האופן שבו האמריקאים יקבלו אותך, אבל המקום התברר כחממה מדהימה. קיבלו אותנו בצורה מצוינת, והאמת היא שלעניינים הפוליטיים או למצב בארץ פשוט לא נתנו מקום בתוך השיח. דאגתי מראש לא לתת לאף אחד פתח להגיד משהו רע, וגם היה לי ברור שאם מישהו ינסה לעשות זאת - אני אדע בדיוק איך לענות לו."
במהלך השנה שלמדה בלוס אנג'לס זכתה שנהב פעמיים במקום הראשון בתחרות ליפ סינק של מכון לי סטרסברג והשתתפה בין היתר בהצגת התיאטרון "השחף" מטעמו. "הרגשתי שאני מגשימה את החלום שלי ברמות הגבוהות ביותר, וזו הייתה אחת החוויות הטובות ביותר שהיו לי בחיים", היא מציינת.
"היו אתגרים והראשון שבהם הוא השפה. אף על פי שאני יודעת אנגלית ברמה טובה מאוד, יש המון מושגים מקצועיים וביטויים מקומיים שאתה פשוט לא מכיר כישראלי. לא התביישתי בזה; באתי לשם כדי ללמוד, ולכן עצרתי את המורה בכל פעם שלא הבנתי משהו ואמרתי לו: 'אני רוצה להבין מה אמרת, בבקשה תשתמש במושג אחר'. האתגר השני הוא פערי התרבות. האמריקאים שונים מאיתנו לחלוטין - אנחנו הישראלים אומרים הכול ישר בפנים ושום דבר לא באמת מעליב אותנו, ואילו הם נורא עדינים שם. בהתחלה הייתה לי חברה אמריקאית שנעלבה ממני רק כי שאלתי אותה אם היא מרגישה טוב מכיוון שהיא נראתה לי חולה. היא הפסיקה לדבר איתי כי היא פירשה את זה כאילו אמרתי שהיא לא נראית טוב. הסברתי לה שזו פשוט דאגה של ישראלים. פערי התרבות האלה מורגשים, אבל הכול נעשה בחיבוק גדול."
כיום, בעוד עוברת אודישנים ומחכה להפקות חדשות בהשתתפותה בתפקידים ראשיים שעתידות לעלות בחו"ל ("חמשת המלכים", "ספר יהושע", "עץ התלייה") ובישראל, שועטת שנהב אל היעד הבא: ביסוס הקריירה גם כתסריטאית וכיוצרת. "יש לי שאיפה להפיק סרט שאני בעצמי כותבת", היא מספרת. "אני כותבת תסריטים, ובקורות החיים שלי אפשר לראות שסרט קצר שכתבתי יחד עם חברה שלי בשם 'NO(v)a & LIA' כבר התקבל לפסטיבל של מכון לי סטרסברג. מדובר בסרט קצר העוסק בטרגדיה של פסטיבל הנובה בשבעה באוקטובר. כתבנו אותו כחלק מאתגר של פסטיבל סרטים, שבו כל המשתתפים מחויבים לשלב שורה ספציפית בתוך התסריט שלהם. בעוד שכל שאר הסטודנטים לקחו את השורה הזו למקום קומי, לי היה חשוב מאוד לאורך כל שנת הלימודים שלי בלי סטרסברג להראות להם בארצות הברית מה עברנו ומה חווינו כאן בישראל.
בהתחלה, כשהם ראו את סצנות המסיבה על המסך, הם צחקו וחשבו שהעלילה מתחילה בכיוון שמח, אבל אז הם קלטו מה באמת קרה שם ועל מה מדובר - על נערה שנאנסה, ועל אלו שהצליחו לברוח. כשהסרט הסתיים, הייתה באולם שנייה של שקט מוחלט, ואז כולם פשוט נעמדו ומחאו לנו כפיים. זה היה רגע עוצמתי ברמות הגבוהות ביותר. זה היופי בליצור בעצמך - היכולת לגרום לאנשים להרגיש משהו."
"החלום הגדול שלי הוא ברודוויי, כי אני גם אוהבת מאוד לשיר וקודם כל אני מגדירה את עצמי כזמרת, אבל חד משמעית גם קולנוע. חשוב לי להדגיש שאני פה כדי להישאר. הגעתי כדי לעבוד קשה, ליצור ולהצליח. ההורים שלי תמיד תמכו בי והיו שם בשבילי. אמי המדהימה היא החברה הכי טובה שלי, ומכיוון שאני בת יחידה, זה תמיד היה בעיקר אני והיא, יחד עם בעלה המושלם כמובן. מעבר להכל, אני עושה את כל זה כאמור גם בשביל אבא שלי, ובכל צעד וצעד שלי על הבמה ובצילומים אני מרגישה שהוא שומר עליי ומכוון אותי מלמעלה."
התרעות פיקוד העורף