אבל השאלה המעניינת באמת היא למה בכלל אנחנו עדיין מדברים עליה. ספורטאים נכשלים כל הזמן. במקרה של גאן קרה משהו אחר. בתוך שעות היא הפכה מאישה שכמעט איש מחוץ לעולם הברייקינג לא הכיר לדמות שמיליוני אנשים ידעו עליה בעיקר דבר אחד: שהיא מגוחכת.
וזה מה שהופך את הסיפור שלה למעניין יותר מעוד כישלון ספורטיבי. מה שקרה לגאן הוא גרסה מודרנית של אחד הפחדים האנושיים הבסיסיים ביותר: לעמוד מול קהל, להיכשל, ולגלות שהעולם כולו צוחק עליך. בעידן הרשתות, כמה שניות מספיקות כדי למחוק כמעט את כל מה שקדם להן. הן נחתכות מההקשר, הופכות למם, ומהר מאוד הסיפור כבר לא ממש שייך לאדם שנמצא במרכזו.
החיקויים של גאן הגיעו לתוכניות טלוויזיה, הרשת התמלאה בממים ובתיאוריות קונספירציה על הדרך שבה נבחרה, ובהמשך אפילו נכתב מופע מוזיקלי סאטירי בהשראתה. "רייגאן" כבר לא הייתה רק ספורטאית שנכשלה, היא הפכה לדמות תרבותית.
זו גם הסיבה שאפשר להבין למה עשו עליה סרט. לא כדי להכריע אם הריקוד שלה היה טוב או רע, אלא כדי לנסות להחזיר עומק לאדם שהושטח לקריקטורה. גם התזמון היה מושלם לסערה. ברייקינג ערך בפריז 2024 את הופעת הבכורה האולימפית שלו, עם 16 נשים ו-16 גברים בלבד שהעפילו לתחרות. זו גם הייתה, לפחות בינתיים, ההופעה היחידה של הענף במשחקים.
ואז עלתה גאן, בת 36, מול כמה מהרקדניות הטובות בעולם, וביצעה רצף תנועות שנראו לצופה הלא מקצועי כמעט קומיות, ובראשן דילוג הקנגורו שהפך לסמל של ההופעה כולה. היא הפסידה בשלושת הקרבות שלה בשלב הבתים ולא קיבלה אף קול מהשופטים. מכאן הסרט חוזר אחורה ומנסה להסביר איך בכלל הגיעה לשם.
גאן רקדה כבר בילדותה, ולברייקינג הגיעה בשנות העשרים שלה לאחר שהכירה את פרי. במקביל בנתה קריירה אקדמית באוניברסיטת מקווארי בסידני, שם עסקה בין היתר במגדר ובתרבות הברייקינג האוסטרלית. כאשר הברייקינג נכנס לתוכנית האולימפית נפתח בפניה יעד חדש. באוקטובר 2023 היא ניצחה באליפות אוקיאניה בברייקינג בסידני וקיבלה כרטיס ישיר לפריז. אחרי האולימפיאדה נפוצו טענות כאילו "סידרה" לעצמה את המקום, אך ה-WDSF הבהיר כי מדובר היה באירוע העפלה רשמי.
ואז מגיע החלק המעניין באמת. עם הכרטיס לפריז ביד, גאן ופרי נוסעים לתחרויות בחו"ל ונחשפים לרמה הבינלאומית. ככל שהאולימפיאדה מתקרבת, קשה להתעלם מהפער בינה לבין חלק מהיריבות שלה. בשלב הזה הדוקו כמעט עובר למוד של "רוקי". גאן מתאמנת, נופלת, קמה, רצה וקופצת, והעריכה בונה את ההכנות כמונטאז' קלאסי של אנדרדוג.
אבל הפער לא נעלם. נראה שגם גאן ופרי מבינים שאין טעם לנסות לנצח את המתחרות באותם כלים. לכן האסטרטגיה משתנה: במקום להתחרות על כוח וטכניקה, הם מחפשים דרך לגרום לה לבלוט באמצעות מקוריות, הומור ותנועות שיהיו מזוהות איתה ועם אוסטרליה.
כאן קשה שלא לחשוב על "מעודדות צמודות": הרגע שבו האנדרדוג מבין שאין טעם לחקות יריבה שעושה את אותו הדבר טוב ממנו, ולכן מחליט להביא משהו אחר. בקולנוע זה בדרך כלל עובד. בפריז, פחות.
הקנגורו אכן גרם לכך שאי אפשר היה להתעלם מגאן אבל לא מהסיבות שקיוותה להן. בתוך שעות ההופעה הפכה לבדיחה גלובלית, ואז מגיע הרגע שמעניק לסיפור כולו משמעות אחרת. עוד לפני האולימפיאדה, כשהיא סובלת מחרדה, המטפלת שלה שואלת אותה מה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות. גאן עונה: שכל העולם יצחק עליה.
זה אולי הרגע שמסביר טוב יותר מכל דבר אחר למה הסיפור שלה עדיין מעניין. היא לאר רק פחדה להפסיד, אלא להפוך לבדיחה. היא ידעה שהאפשרות הזאת קיימת עוד לפני שעלתה לבמה. רייצ'ל גאן היא כמעט איקרוס של עידן הרשתות: היא הגיעה הכי קרוב שאפשר לחלום שלה, ורק אז גילתה כמה כואבת יכולה להיות הנפילה.
רובנו לא נעמוד לעולם באולימפיאדה, אבל כמעט כולנו מכירים את הפחד להיראות טיפשים, להישפט או להתבזות מול אחרים. אצלה הסיוט הפרטי הזה פשוט התרחש מול כל העולם. שנתיים אחר כך נטפליקס עשתה עליו סרט.
התרעות פיקוד העורף