וזה אולי הדבר המרשים ביותר בראיון הזה: לפני שהיא עיתונאית בחסד, מצליח היא אישה מרגשת וחכמה.
היא דיברה על המחיר של הפרישה. על הרגע שבו אתה מבין שהפרק המקצועי שהקדשת לו את כל חייך הגיע לסיומו. היא סיפרה שבכתה המון, שהפרידה הייתה קשה, לא מהמסך דווקא אלא מההבנה ש”תמה תקופתך”. ובכל זאת, היא אומרת שלא הצטערה אפילו יום אחד על ההחלטה.
יש במשפט הזה משהו עצוב מאוד, אבל גם משחרר. היא דיברה על החיים שבחרה לעצמה: בלי ילדים, בלי נישואים, עם הרבה אהבות אבל פחות זוגיות. היא לא מייפה את הבחירה. יש בה חופש, היא אומרת, אבל יש גם מחיר. יש ערבים שבהם היא בבית ואומרת לעצמה כמה טוב לה בשקט הזה, ויש רגעים שבהם הייתה רוצה לנסוע לפסטיבל מוזיקה ואין לה עם מי. כשהיא מתארת את הבדידות, לא הכול דבש. והכנות הזאת היא בדיוק מה שהופך את מצליח לכל כך מעניינת.
היא סיפרה על הדרך הארוכה שעשתה , מהרדיו ומהספורט ועד לאולפן שישי, שם הייתה בתחילת דרכה האישה היחידה בפאנל, ונאלצה להתמודד עם גברים שלא ממש ידעו מה לעשות עם אישה שמתווכחת איתם על ביטחון, פוליטיקה והחלטות מדיניות.
היא לא ביקשה הנחות. גם כשספגה ביקורת, גם כשהוטרדה, גם כשהותקפה , היא המשיכה ותקפה חזרה. ומי שמכיר את מצליח יודע: אפשר להסכים איתה ואפשר שלא להסכים איתה, אבל קשה מאוד לטעון שהיא מפחדת להגיד את דעתה.
וזה מביא אותנו ללב הראיון. לתקשורת. לשאלה מה קרה למקצוע הזה.
מצליח דיברה על ההבדל, מבחינתה, בין עיתונאי שמגיע לתקשורת כדי לשרת את הציבור ומבקר את המשטר כי זו המהות של המקצוע, לבין עיתונאי שמגיע אליה עם אידיאולוגיה שאותה הוא מבקש לקדם. כשהשיחה הגיעה לעמית סגל, עימו היא לא מדברת שנים , כי שניהם לטענתה עיתונאים מסוג אחר. היא אמרה את זה בפשטות: “אני באתי לתקשורת כמשרתת ציבור”. לדבריה, הוא הגיע כדי לקדם אידיאולוגיה.
כי תפקידו של עיתונאי איננו להיות חבר של השלטון. מצליח חזרה שוב ושוב על התפיסה שהעיתונות אמורה לבקר את השלטון. לא להתחנף אליו. לא לפחד ממנו. לא להיות חלק ממערך יחסי הציבור שלו. מצליח בעצם אומרת שעיתונאי יכול להיות ימני, שמאלני, ליברלי, שמרני דתי או חילוני, אבל ברגע שהאידאילוגיה הופכת למטרה העבודה העיתונאית הופכת לאמצעי משהו בסיסי במקצוע משתבש.
העיתונות הישראלית השתנתה. בחלק מהמקומות היא נעשתה רעשנית יותר, פוליטית יותר, שבטית יותר. לפעמים נדמה שהשאלה “מי אמר?” הפכה לחשובה יותר מהשאלה “מה נאמר?”.
על בועז ביסמוט, שהיה בעבר קולגה שלה באולפנים , אמרה: “אין לי שום דבר טוב לומר עליו, אין לי דעה טובה עליו, הוא לא חכם גדול, אז נסלח לו”; על החרדים אמרה: “יש לי פוסט טראומה מחרדים. אני נבהלת מהם”, וסיפרה על קללות ואיומים שחוותה לדבריה. ההנהגה החרדית, בעיקר מפלגת שס בוגדת בבוחריה, מבטיחה ועושה בדיוק ההיפך, הם לא מקבלים את החוק במדינה, נשמעים רק לרבנים, ומרגישים שהמדינה שלהם, בחסות הליכוד ומנסים להפוך אותה למדינה דתית, אבל יש לנו רוב חילוני במדינה, ואנחנו מדינה יהודית ולא דתית.
ועל בן גביר, שאותו ליוותה לדבריה מאז שהיה בן 15, והייתה ביחסים טובים איתו , עד תקרית בית העלמין אליה הגיע בן גביר עם אוטובוס מלא בן גבירים שמחאו לו כפיים והריעו לו בבית העלמין ביום הזיכרון. לא סלחתי לו , הוא הרס לי ולמשפחתי את טקס יום הזכרון לאח שלי שנפל, מאז התקרית הזו אחי עד היום לא מגיע לטקסי הזכרון. : “מאז אני כבר לא חברה שלו”. גם דיברתי על זה ברדיו שהוא הביא אוטובוס מלא בן גבירים הוא הבטיח שיתבע אותי אבל עד היום אני עדיין מחכה לתביעה.
היא סיפרה גם על מסע ההסתה והאיומים שחוותה לאורך השנים, לדבריה, מצד הליכוד ומצד הכוורת של נתניהו. על קללות, על איומים ועל מתקפות אישיות שהגיעו גם למשפחתה. היא תיארה תחושה של לינץ’ ציבורי מאורגן.
ואז הגיעה השיחה על נתניהו. כאן מצליח הייתה אולי הכי חדה. היא סיפרה על ריאיון שבו הטיחה בנתניהו הבטחות ישנות שלו לפני 14 שנה בנוגע למיטוט חמאס ושאלה אותו עברו שנים מאז מדוע לא קיימת אותן. היא הזכירה את האכזבה שלה ממנו, ובעיקר את מה שהיא רואה כחטא פוליטי עמוק שיירשם בדפי ההסיטוריה לרעתו אפילו יותר מטבח השבעה באקוטובר: הפלגנות. ימין מול שמאל. חילונים מול חרדים. יהודים מול ערבים. מבחינתה, זה המחיר הכבד ביותר של עידן נתניהו.
על תומכיו אמרה: “הם לא תומכים בנתניהו, הם מאמינים בו כמו שמאמינים באל”, והגדירה את התופעה “כת”; אז הוצג לה רגע באולפן שאמרה שמצביעיו של נתניהו יצביעו לו גם אם הוא יאנוס את הבת שלהם. בזמנו היא התנצלה על דבריה כשהייתה בשידור, והשעו אותה.
כיום כשהיא מחוץ למערכת, היא אומרת שהיא לא חוששת לחזור על אותה אמירה כי זה בדיוק מה שהיא חושבת. אבל זו בדיוק הנקודה: עיתונות אינה אמורה להיות מקום שבו כולם מדברים בזהירות כדי שאף אחד לא ייעלב. היא אמורה להיות מקום שבו אומרים את מה שחושבים , ומוכנים לעמוד מאחוריו. רינה מצליח לא מתגעגעת לתקשורת. וזה אולי הסימן הכי גדול לכך שהיא באמת מיצתה אותה.
היא סיפרה גם על סרטן השד, על ההתמודדות השקטה, על הפאה שחבשה כדי להמשיך לשדר, ועל התחושה שהיא כבר עשתה, חוותה, אהבה והמציאה את עצמה מספיק פעמים בחיים. “אם אני אלך מהעולם הזה”, עולה מדבריה, “עשיתי”. איזו דרך לסיים קריירה. בלי חרטה. בלי בקשת אישור. בלי להתנצל.
רינה מצליח הזכירה לנו מהי עיתונות שנעלמה: עיתונות שלא מבקשת להיות אהובה, אלא להיות חופשית. עיתונות שלא שואלת את מי היא תעצבן. עיתונות שמבינה שתפקידה הוא לא להחליף את הציבור, לא להחליף את הפוליטיקאים ולא להיות חלק מהמחנה , אלא לשאול שאלות קשות, גם כשלא נעים לשמוע את התשובות.
ערוץ 14 יכול היה לצפות בראיון הזה. אולי אפילו ללמוד ממנו דבר או שניים על המקצוע שהם מתיימרים להיות חלק ממנו. ובעיקר, כולנו יכולים ללמוד משהו מרינה מצליח: אפשר לסיים קריירה. אפשר לטעות. אפשר להיפגע. אפשר להיות לבד. אבל אם לאורך הדרך לא פחדת להגיד את מה שאתה באמת חושב כנראה שלא בזבזת את החיים שלך.
התרעות פיקוד העורף