חבורה של אאוטסיידרים
"יצרנו את קרמיט הראשון ממעיל טורקיז ישן של אמא שלי, זוג מכנסי ג'ינס כחולים שלי, וכדורי פינג-פונג שחצינו עבור העיניים", סיפר הנסון. "לא היה בתוך הראש של קרמיט שום דבר מלבד חתיכת קרטון בבסיס הפה, והבד החיצוני של הראש. הוא אחת הבובות הכי פשוטות שאפשר להכין, ובגלל זה הוא כל כך גמיש, מה שנתן לו טווח עצום של הבעות פנים".
"סאם וחברים" זכתה להצלחה מקומית עצומה, רצה במשך שש שנים, ואף זיכתה את הנסון בפרס האמי המקומי בשנת 1959. ב-1965 הנסון הפיק ספיישל טלוויזיוני בשם "Hey, Cinderella!". הוא היה זקוק לדמות של צפרדע והחליט שהבובה הגמישה והאהובה של קרמיט מתאימה לתפקיד. הנסון הוסיף לבובה צווארון בעל 11 קצוות מחודדים והעניק לקרמיט כפות רגליים של שחיין.
החידוש המרכזי שהביא הנסון לעולם הבובנאות היה המעבר ממריונטות מסורתיות ובובות עץ נוקשות לבובות רכות וגמישות. הוא הבין שעדשת המצלמה של הטלוויזיה מסוגלת לקלוט ניואנסים קטנים בהרבה ממה שיכול לקלוט קהל בתיאטרון. הוא בנה את הבובות מחומרים רכים כספוג, לבד ובדים אלסטיים, ומפעיליהן יכלו להעניק להן מגוון גדול של הבעות פנים וליצור תחושה של חיות, רגש ואנושיות.
קרמיט המשיך עם הנסון לתוכנית הלהיט הבאה שלו, "רחוב סומסום", שעלתה לשידור בטלוויזיה האמריקאית בנובמבר 1969 ורצה עד היום. הצלחת "רחוב סומסום" הייתה עבור הנסון סוג של מלכודת דבש. הוא היה מתוסכל מכך שהוליווד והקהל הרחב תייגו אותו ואת בובותיו כבידור לגיל הרך. הנסון ידע שהן מסוגלות להרבה יותר, ושאף לחזור לשורשים שלו – קומדיה, סאטירה, תוכניות למבוגרים.
הוא ניסה למכור את הרעיון שגלגל לכל רשתות הטלוויזיה הגדולות בארצות הברית ואף הפיק שני פיילוטים, שאחד מהם נשא את השם הפרובוקטיבי "מופע החבובות: סקס ואלימות", אבל הרשתות דחו אותו שוב ושוב בטענה ש"קהל מבוגר לא יצפה בבובות בפריים טיים".
"לאותן רשתות טלוויזיה היה קו מחשבה מאוד צר ומקובע, ‘אם יש בתוכנית בובות, היא מיועדת לגיל הרך'", התייחס הנסון לנושא. "בכירי הרשתות פשוט לא היו מסוגלים לתפוס את הרעיון שבובות יכולות להציג גם הומור מתוחכם, סאטירה או בידור למבוגרים. הרגשתי שאנחנו נלחמים בחומה של חוסר דמיון. כולם אהבו את הבובות כשהופענו כאורחים בתוכניות של אחרים, אבל אף אחד לא היה מוכן לקחת את הסיכון ולתת לנו תוכנית משלנו".
פוזי הדוב, הקומיקאי הכושל בעל הכובע והעניבה, הפך בידיו של אוז לדמות נואשת שמסרב לוותר גם כשהבדיחות כושלות. והן כשלו. והיו גם גונזו, הפעלולן האקסצנטרי ומעוקל האף, אנימל, המתופף הפרוע, וסטטלר וּוולדורף, צמד הזקנים מהיציע שהפכו את הציניות וההערות הארסיות לאומנות.
"החבובות הן בעצם חבורה של אאוטסיידרים, טיפוסים משוגעים שאיכשהו מצאו בית זה אצל זה", הסביר הנסון. "הן מייצגות את החולשות האנושיות הכי עמוקות שלנו, אבל בצורה שאפשר לצחוק עליה. הדינמיקה ביניהן עובדת, כי על אף שכולן דמויות פגומות לחלוטין, יש ביניהן אהבה אמיתית וקבלה. הן משפחה של תימהונים, וזה מה שהופך אותן לכל כך אנושיות".
לפרוש בשיא
גרייד נתן להנסון ולאנשיו את מלוא החופש האומנותי ואת התקציב ליצור את הסדרה, וב-5 בספטמבר 1976 עלה בערוץ ITV הבריטי הפרק הראשון של "החבובות". הוא שודר גם בסינדיקציה בתחנות מקומיות עצמאיות ברחבי הארצות הברית. התוכנית לא הפכה ללהיט מהרגע הראשון: בעוד בבריטניה היא הצליחה, בארצות הברית הרייטינג היה בינוני. הקהל האמריקאי בעיקר לא ידע אם מדובר בתוכנית לילדים או למבוגרים.
התוכנית שודרה במשך חמש עונות וירדה מהאוויר ב-1981, כשהיא עדיין בשיאה. "החלטנו לסיים את ‘החבובות' פשוט כי הרגשנו שעשינו כל מה שרצינו לעשות בפורמט הזה", הסביר הנסון. "הפקנו 120 פרקים, וזה המון טלוויזיה. הרגשנו שאנחנו מתחילים לחזור על עצמנו, ולא רצינו בשום אופן שהתוכנית תהפוך למשהו מיושן, עייף או נוסחתי. תמיד האמנתי שעדיף לעזוב את הבמה כשהקהל עדיין רוצה עוד, מאשר להישאר שם עד שהם יתחילו להשתעמם ויבקשו ממך לרדת. החבובות לא נעלמו – הן פשוט עברו למדיום הבא".
המדיום הבא היה המסך הגדול, הקולנוע. הנסון יצר והפיק שלושה סרטים באורך מלא בכיכובן של החבובות: "החבובות – הסרט" (1979), "תעלול החבובות הגדול" (1981) ו"החבובות כובשות את מנהטן" (1984). הוא גם יצר סדרת אנימציה בת 107 פרקים בשם "חבובוטף" בהשתתפות הדמויות האהובות.
התרעות פיקוד העורף