אם אברמוביץ' אכן התכוון לכל מילה, והוא בוודאי ידע היטב את עוצמת המשפט, זו אינה סתם עוד ביקורת על נתניהו. זו החלפה של כל נקודת המבט.
אברמוביץ' לא אמר שנתניהו זכאי. הוא אמר משהו אחר, מעניין הרבה יותר: תיקי נתניהו הם שוליים, לא שווה לקרוע את המדינה עבורם, אבל תיקי השבעה באוקטובר הם פליליים, לא רק בגלל האחריות אלא בעיקר בגלל האשמה. נתניהו ידע ולא עשה דבר, נתניהו ידע וקיבל התרעות ולא עדכן את גורמי הביטחון, ומול מדיניות שקידם שנמשכה במשך שנים. ורק זה כשלעצמו צריך להיחקר, ולא על ידי ועדת חקירה ממלכתית וגם לא ע"י ועדת חקירה פריטטית, אלא במשטרה תחת תיק פלילי.
סוף סוף הגיע אמיץ בסדום שמאשים את נתניהו בעבירה פלילית בטבח השבעה באוקטובר ומוריד מסדר היום את נושא ועדת החקירה הממלכתית. נתניהו עשה הכל שוועדת חקירה לא תקום, ועכשיו הוא עלול לקבל את זה בפנים בהליך פלילי.
שורה של התרעות
במשך שנים אפשר היה להציג את העברת הכספים לעזה כחלק ממדיניות של ניהול הסכסוך: לשמור על שקט, למנוע קריסה הומניטרית ולדחות את העימות הבא. אבל ברגמן מציג כי ארבעה מיליון דולר מדי חודש הועברו לחמאס מכספי המזוודות של קטאר. נתניהו התעקש להעביר מזוודות במזומן בניגוד להמלצות שב"כ ב-2018, מדיניות לא ברורה וכושלת שנתניהו התווה. בניגוד לטיעונים של נתניהו כי מזוודות הכסף שהעביר שימשו רק אחוז אחד את חמאס, ברגמן חושף כי נתניהו שוב משקר, יודע וידע שזה 40 אחוז מתקציב חמאס.
אותה מדיניות השקט תמורת כסף שהתווה נתניהו אפשרה לאויב להתעצם, ולכן צריך לבדוק האם מדובר בכשל חמור בשיקול הדעת, או משהו חמור יותר. את זה לא צריך להכריע באולפן שישי. צריך לחקור. ולפי אברמוביץ' צריך להיחקר במישור הפלילי. הולכת ונרקמת התחושה שבאולפן שישי מרמזים לכיוון אחד מאוד ברור, אבל לא אומרים אותו באותיות קידוש לבנה כי לא מבוססים מספיק חזק משפטית וראייתית.
פוליטיקה של נאמנות
הפריימריז עצמם המחישו עד כמה הקרקע יכולה להשתנות: סילמן, דיכטר וגולן נותרו מחוץ למקומות הריאליים, אבל הסיפור של לוקאץ' אינו באמת על מקום 23, 38 או 48. הוא על שיטה. על פוליטיקאים שמוכנים להפקיד אצל מנהיג את המוניטין, העצמאות והקריירה שלהם, מתוך ההנחה שהנאמנות תשתלם, ואז מגלים שנתניהו אינו בנק שמחזיר השקעות. אין חוזה נאמנות לכל החיים. מי שהיה נכס אתמול יכול להפוך לנטל מחר.
מי שהיה אתמול מגן, דובר ונאמן הופך מחר ללא רלוונטי, שמפנה מקום למישהו חדש שמגיע עם רעב גדול יותר ועם נכונות להוכיח נאמנות גדולה יותר, תופס את מקומו. עבור מי שמבקש להבין את הליכוד של עידן נתניהו, זו אינה רק רשימת שמות. זו שאלה על המחיר האישי שמשלמים פוליטיקאים כשהנאמנות לאדם גוברת על הנאמנות לעמדה או לעצמאות האישית.
וזה הסיפור המעניין באמת. לא האם נתניהו "בוגד" באנשים שלו. אלא האם בכלל נכון לקרוא לזה בגידה. אולי זו פשוט השיטה. אבל אם המבחן המרכזי בתוך מפלגה הוא עד כמה אתה נאמן למנהיג, ולא עד כמה אתה נאמן לעמדות שלך, מתקבלת מערכת שבה תמיד יהיה מישהו שמוכן להיות נאמן יותר. יותר להתאמץ. יותר להגן. יותר להסביר. יותר להתייצב. עד שמגיע הבא בתור.
המשפט "פרייארים לא מתים, רק מתחלפים" אולי נשמע ציני, אבל הוא היטיב לתאר את הרוח של המפלגה בראשות נתניהו. ודווקא כאן מתחבר לוקאץ' לברגמן. האחד עסק במדיניות כושלת של נתניהו כלפי חמאס. השני עסק בשיטה קרה ומנצלת של נתניהו כלפי האנשים סביבו.
בשני המקרים עולה אותה שאלה: שומרים על השקט עכשיו ומקווים שהפיצוץ לא יגיע בהמשך. שומרים על האנשים הנאמנים עכשיו ומחליפים אותם כשהם מפסיקים להיות שימושיים. עד שהמציאות שוברת את הכלים. 7 באוקטובר היה הרגע שבו המציאות שברה את כל הכלים. כמו גם הפריימריז שהתפוצצו בפנים עבור משרתיו של האדון.
התרעות פיקוד העורף