עכשיו גדעון הוכרע, בדיוק כמו מיטראן. אני מנסה להבין אם אמר לעצמו ולאחרים "אני אבוד" ואם אמר זאת בעברית, אולי בצרפתית? אחרי כ-50 שנה בפריז הלשון קצת מתבלבלת. מה שבטוח, גדעון לא סיפר לעצמו סיפורים. עיתונאי יודע מתי מתקרב הדד-ליין.
גדעון קוץ היה דבר והיפוכו. התנהל כדוב, חשב כשועל. רציונליסט ובוהמיין. פנטזיונר ופרופסור. את מסקנות מחקריו בנה מבטון מזוין, אבל כעיתונאי היה מהמר חסר עכבות, אורז מזוודה וטס לשדה התעופה כי אולי יקרה "באיזה אי שם איזה משהו". ותמיד קרה משהו. מעולם הוא לא שב כשמזוודתו ריקה. תמיד היה סיפור.
במועדונים ובאוניברסיטה
סיפורו של גדעון קוץ היה גדול מסך הפרקים שסיפר לי. הנה כמה דברים שלא ידעתי עליו עד כתיבת שורות אלה: הוא שיחק כדורסל בהפועל תל אביב, היה קצין בצה"ל שהוצב בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים ושירת בחטיבת המחקר של אמ"ן.
באחת המסיבות, כך סיפר לי, זינק עירום לבריכה. גם "רחל המרחלת" של "העולם הזה" לא יכלה להתעלם ממנו. כך כתבה בקטע באוקטובר 77' תחת הכותרת "יפה וקוץ בה": "כל הטובים עוזבים אותנו, מה לעשות. כך קורה גם לאחד מוותיקי ירושלים שנפרד בצער וביגון יען כי נשלח לפריז לתגבר את המושבה הישראלית שם. הלא הוא סופר הבוהמה ה'טעמונית' גדעון קוץ.
הבחור שהיה יו"ר התאחדות הסטודנטים ונחשב מקורב מאוד לשמאל חשב שהוא משאיר בארץ לב שבור. זה של יפה עירון, שהיא חברה במועצה לביקורת סרטים, ודווקא בעלת רקע בית"רי לפי צו האופנה. קוץ, שכבר הספיק בחייו הארוכים להשתתף בכמה הצגות בתיאטרון ירושלים, יוצא לפריז להשלמת הדוקטורט שלו במדעי התקשורת, ואילו יפה, חברתו מזה שנתיים, עשתה לו הפתעה והודיעה לו שגם היא יוצאת לפריז, להשתלם בטלוויזיה. וכך ישתלמו להם שניהם בהשתלמויותיהם והם כבר הודיעו חגיגית שהם מתכוונים להסעיר את עיר האורות".
פריז הייתה כן השיגור, המקפצה שממנה זינק ראש אל העולם: טבח הסטודנטים בכיכר טיין-אן-מן, מלחמת האזרחים בקמבודיה, נפילת החומה בברלין, התמוטטות ברית המועצות והגוש הקומוניסטי, מלחמת האזרחים ביוגוסלביה לשעבר, ועידת השלום במדריד, השבעת נלסון מנדלה לנשיא דרום אפריקה וכאן אני חייב לעצור כדי לא להסתחרר.
אבל יותר מכל אהבתי את השיחות בינינו לאחר שסיכמנו את הנושאים שיופיעו במשדר. בקיץ 82' ביקרתי בפעם הראשונה בפריז - ונשמתי פרחה. "מכת ברק" קוראים לזה הצרפתים. גדעון היה מעדכן אותי בסיפורים "הלא חשובים": בית קפה חדש בבולוואר סן מישל, שחקן טרי בפריז סן ז'רמן.
טסתי לפריז כשבליבי רק משאלה אחת: שהבואינג יטוס ברוורס לנתב"ג. הייתי שם לבד, הקור היה נשכני ושאגות העורך עדיין הדהדו בראשי. לא ידעתי היכן להתחיל. בתדרוך הראשון בשגרירות ישראל, מתחריי הישראלים קיבלו אותי בשלום קורקטי ובשאר הזמן החליפו ביניהם פתקים. "הם מתכננים איך להפיל אותי", חשבתי.
חוויות מאי השדים
כשנה לאחר בואי לפריז עמדו לשגר את לוויין התקשורת עמוס 1 ממרכז החלל בגיאנה הצרפתית. טסנו כעשר שעות אל מה שהייתה עשרות שנים מושבת העונשין של צרפת. בליל השיגור תפסנו עמדות באתר שבעיירה קורו. מולנו, זקופה כברוש, בערה הלהבה שתזניק את הלוויין אל האינסוף. גדעון ביקש לעלות לשידור ב"קול ישראל" אך העורך בירושלים העדיף את האיש מחדר הבקרה בנתב"ג. גדעון, האיש בשטח, נשמע מאופק אך הזיעה הניגרת על רקותיו הסגירה את סערתו. רק לאחר לחץ הוא קיבל לבסוף את הדקות שלו.
סן לורן שוכנת כ-250 קילומטר מקורו. לכאן הגיעו הספינות שעליהן המגורשים מצרפת. פה היה המרכז המנהלי של מושבת העונשין, הבקו"ם של הנידונים. מהמקום הזה הם, כולל דרייפוס, פוזרו למחנות הכליאה. הגענו לעיר והתמקמנו בבית דירות קולוניאלי. דרך החלון המרווח חדרו משבי בין ערביים, וגדעון נשען על אדן החלון, לבוש בפיג'מת פסים של סבא. יחד צפינו בנערים בועטים בכדור סמרטוטים. החבר שלי רווה נחת. "קבל את נבחרת העתיד של גיאנה", רעדו כתפיו.
יצאנו עם לילה מסן לורן. גדעון פצח בשיר פולני ששמע מאמו. לא חזרנו עם סיפור, לכל הרוחות. בלב כבד שאגתי אחריו את הפזמון. את הנסיעה הלילית הזאת לא אשכח אף פעם: שני ישראלים על כביש שמתפתל בג'ונגל של מושבת עונשין צרפתית לשעבר בדרום אמריקה שבה היה כלוא האיש שהרשעתו השפיעה על חוזה מדינתם, מוצאים נחמה בשיר פולני.
וגדעון חגג. והמשיך גם לטוס, לשדר לכאן 11 ולשטוף את "מעריב" במפל אבחנותיו: מדאבוס, מהוועדה לביטחון אירופה וכמובן מצרפת. לאחר 7 באוקטובר שיגר מאמרי פרשנות בהירים, ציטט מקורות בפריז ובמדינות ערב. כמה פעמים ביום התנוסס שמו בעיתוננו. ואז, לפתע, השתתק. המתנתי עד שכתבתי: "אהלן גדעון, מה שלומך? לאחר תקופת פעילות אינטנסיבית, נעלמת מהעיתון. הכל בסדר?".
"קצת סיבוכי בריאות, מתחיל לחזור". אבל גדעון לא ממש חזר. "אהלן גדעון, מזמן לא ראיתי ולא שמעתי ממך. מה שלומך? אתה בסדר?". על ההודעה הזאת הוא כבר לא השיב.
התרעות פיקוד העורף