טוב שהסיפור הזה לא יורד מסדר היום. טוב שלאילנה יש במה, ושאיש לא יכול להחליט בשבילה שעבר מספיק זמן. אבל במהלך הצפייה מצאתי את עצמי שואלת שתי שאלות: מה הריאיון הזה מחדש לי, ולמה ילדים אחרים לא זוכים לאותה התעקשות תקשורתית?
אני מתקשה להשתחרר מהחשד שמוצאה האתיופי משפיע על המקום שהיא מקבלת בתודעה הציבורית. אין בידי הוכחה שזו הסיבה לפער בסיקור, אבל זו שאלה שהתקשורת חייבת להפנות גם לעצמה. האם היינו משלימים עם אותה היעלמות מהכותרות אילו הייתה ילדה ממשפחה אחרת? תשומת הלב לתאיר מוצדקת לחלוטין. גם היימנוט ראויה להתעקשות הזאת.
אסנהיים שאל את אילנה מדוע דווקא הרצח של בתה ממשיך ללוות אותנו. היא דיברה על רצח בבית הספר, על המקום שאמור להיות בטוח כמעט כמו הבית, ועל הזעזוע שבהבנה שגם שם ילדה אינה מוגנת. זה הסבר שנוגע בבטן הרכה של כל הורה. ועדיין, מבחינתי, חלק גדול מהריאיון חזר לשאלות, לחשדות ולכאב שכבר שמענו פעמים רבות.
מאסנהיים אני מצפה שיצליח לקחת גם סיפור מוכר למקום נוסף, שיבדיל בין מידע שהתחדש לבין טענות ותיקות, ויעמיק בחיים שנבנו סביב האסון. היו בריאיון רגעים שאפשרו זאת, אבל הם היו מעניינים בעיניי יותר מהחזרה לעוד סיבוב סביב התעלומה.
הרגע החזק ביותר היה דווקא שיחת טלפון שלא התקיימה. אילנה סיפרה שביום הרצח יצאה מוקדם מהעבודה ותכננה להפתיע את תאיר ולאסוף אותה מבית הספר. לכן לא התקשרה בשעה שבה נהגה להתקשר, וזו הייתה בדיוק שעת הרצח. הרצון הפשוט לשמח את בתה הפך בדיעבד למקור של ייסורים וחרטה עד היום.
זה תפס אותי יותר מכל דיון נוסף בפרטי החקירה. המחשבה שאמא חוזרת שוב ושוב לרגע יומיומי ומנסה לדמיין מה היה קורה אילו חייגה. אין שום בסיס להטיל עליה אחריות, ובכל זאת היא נושאת את השאלה. כמעט עשרים שנה, ושיחת הטלפון הזאת עדיין לא נותנת לה מנוח.
אילנה דיברה גם על הכעס שנותר בה כלפי חברותיה של תאיר. היא תיארה ניסיונות לאסוף מהן זיכרונות, לשמוע סיפורים ולציין את יום הולדתה של בתה, ואת קשר השתיקה שחוותה סביבם. בעיניה, הייתה שם הימנעות מכוונת מדיבור בהשפעת ההורים. עד לרגע זה לא ברורה הסיבה.
היא סיפרה כי אם תפגוש אותו ברחוב, תגיד לו שהיא כועסת עליו ושהוא טיפש. לדבריה, גם אחרי 16 שנים בכלא הוא עדיין נותן לאנשים לתמרן אותו, להגיד לו מה לומר, איך לענות ואילו שקרים לפזר. "ואם לא הייתי קמה עם סימן שאלה גדול, הוא עדיין היה נרקב בכלא".
אבל הדברים שנשארו איתי היו אלה שאמרה על שני בניה. בתוך המאבק למען תאיר הודתה האם הלביאה שהיא שכחה מהם לגמרי, שלא תמיד הצליחה לראות שגם הם איבדו אחות, שגם הם היו זקוקים לחיבוק ולמי שינגב להם את הדמעות. יש בהודאה הזאת חשיפה קשה: האסון ממשיך להתפשט בתוך המשפחה גם שנים אחרי שהמצלמות יוצאות מהבית.
אילנה ראדה ממשיכה להאמין שהאמת עוד תגיע, ושהיא תדע מי רצח את בתה. היא נאחזת בראיות פורנזיות חדשות הנוגעות לשערות בזירת הרצח. מגיע לה שנמשיך להקשיב. מאסנהיים מגיע לנו לצפות שגם אחרי כל השנים ימצא עוד שאלה שתאיר את חייה אחרת.
התרעות פיקוד העורף