למעשה, גם המילה "הכשרה" מקוממת בהקשר הזה. אזרחים אינם זקוקים לתעודת כשרות מהפאנל או מאזרחי ישראל תומכי ימין. מי שמתמודד בבחירות כחוק זכאי לכך שיבחנו את הצעותיו, את דרישותיו ואת נכונותו להתפשר. אפשר להתנגד לו. אי אפשר לדרוש ממנו להשתתף במשחק, ואז להודיע שהתוצאה שלו אינה נחשבת.
שאלה שדורשת תשובות ברורות
ויס התפוצצה ושמה את בוקר במקומו כשהתעקשה להפריד בין אזרחים ערבים לבין המפלגות המייצגות אותם, ובין המפלגות עצמן. עבאס אינו אחמד טיבי, ורע"ם אינה הרשימה המשותפת. מי שמוחק את ההבדלים הללו מראש חוסך לעצמו בירור ענייני, ומשאיר את הציבור עם אותה פסילה מוכרת.
גם הרחבת הדיון שלה מעבר לביטחון הצבאי הייתה חיונית וחשובה, ולצערי רוב הציבור הימני לא לוקח אותה בחשבון. ויס הדגישה שלא פחות חשובים לביטחון הם רפואה, השכלה, מחקר והייטק, והם מרכיבים בעוצמתה של ישראל. כשמדברים על שותפות עם רופאה, מהנדס או חוקרת ערבים, מדברים על אנשים שכבר מחזיקים את המדינה הזאת יחד איתנו. בעוד בבתי הכנסת לא משרתים, לא מתגייסים, לא לומדים ליבה ולא תורמים לכלכלת המדינה ולפיתוח. ועם זאת, גם את רעיון "ברית התורמים" צריך לנסח בזהירות: זכויות אזרח אינן פרס למצטיינים בתרומה הלאומית. שותפות פוליטית יכולה להתבסס על הסכמות וחובות משותפות; שוויון אזרחי אינו מותנה בהן.
ולכן הכותרת שהוצגה לכתבה על איזנקוט, "כך ניסה איזנקוט לנצח את נתניהו ולמה זה לא הצליח הפעם", נשמעת מוקדמת להפליא. ממשלה עוד לא הוקמה, וכבר אורזים את מסע הבחירות שלו כסיפור כישלון. אפשר לבקר את האסטרטגיה שלו, ובוודאי את הניסיון למשוך ימינה בלי לבנות מראש סיפור משכנע ונחוץ של שותפות. אבל עיתונות צריכה להבחין בין קושי להרכיב ממשלה לבין הפסד שכבר הוכרע.
קניית בחירות או קנוניה פוליטית?
גם ההסבר של אלמוג בוקר להצבעת נפגעי המלחמה בצפון ויישובי העוטף לנתניהו ראוי לדיון, כשטען כי ההישגים הצבאיים מחקו את אחריות הממשלה למחדל. ובאותה מידה, הצבעה לנתניהו אינה מבטלת את כאבם או מעידה שלא הבינו מה עבר עליהם. תפקיד הפרשנים הוא לפענח את הבחירה בלי לסנגר על ההנהגה ובלי להתנשא על הבוחרים.
אולפן שישי עשה אמש צעד נחוץ כשהכניס את השותפות היהודית-ערבית למרכז הדיון. הוא הלבין את המפלגות הערביות כשם שנתניהו הלבין את בן גביר, והגיש כמו על מגש של כסף לאיזנקוט את האפשרות להקים ממשלה עם המפלגות הערביות. הוא ממש עשה עבורו את העבודה. המבחן הבא שלו יהיה להתמיד: לשאול פוליטיקאים שפוסלים אותה מה החלופה שלהם, ולבחון הסכמות אפשריות באותה רצינות שבה בוחנים מחלוקות. דמוקרטיה אינה מסתיימת בספירת הקולות. היא נבחנת גם בנכונות לתת להם משמעות.
התרעות פיקוד העורף