אין כמעט תיעוד כתוב לפעילות של גולן מאחורי הקלעים שהובילה לכמה מהאירועים הגדולים בהיסטוריה של המדינה. הסרט מצליח להגיע לפינות נסתרות בחייה של גולן, ומאיר דרכן על היחסים הלא-מוכרים של ישראל עם מדינות אפריקה. עם זאת, העבודה שלה, בין השאר כשכתבה למעריב מארצות שונות באפריקה ומפריז, נשארה ברובה בצללים, למרות השפעתה על מהלכים מדיניים משמעותיים. בסרט, כמעט כל המידע מגיע מיומנה האישי ומפיהם של אנשים שעבדו איתה והכירו אותה. היא פעלה בדיסקרטיות בקרב בכירי ההנהגה ושמרה על אנונימיות מתוך עצמאות חסרת פשרות.
זאת גם החולשה היחסית של הסרט. בעוד דמותה של גולן נשארת עמומה גם לאחר שעה ורבע של צפייה, נראה שלא ניתן לקבל את התמונה המלאה של אישיותה מבלי לשמוע את הצד השני - המקומיים שפגשו אותה במדינות השונות שאותן סיקרה. התיעוד היחיד שמופיע בסרט הוא ספר בן 400 עמודים שהציג אותה כסוכנת מוסד (היא עצמה הכחישה כל קשר לארגון) שניסתה לפתות בכירים כדי לקבל מהם מידע. הספר מוצג בצדק כמגמתי, אבל הפערים באישיות הכובשת והמסוכסכת שלה עדיין נשארים.
עבודתה של גולן כעיתונאית אפשרה לה לדלג על "שרשרת הפיקוד" ולהגיע ישירות למוקדי הכוח. למרות שהפרצוף שלה ממעט להופיע בתמונות הרשמיות, היא עסקה בחיבורים בין אנשים מתחת לרדאר כדי לקדם מהלכים של שלום במדינות השונות. החזון שלה בא לידי ביטוי בין השאר בסלון ביתה בפריז, שבו התקבצו אנשי מודיעין ופוליטיקאים יחד עם אזרחים מן השורה והתחברו באופן לא-רשמי. נראה שגולן רצתה לאפשר גם לאנשים חסרי מעמד רשמי להגיע למוקדי קבלת ההחלטות ולגשר בין מקבלי ההחלטות לאלה שמושפעים מהן.
"מקום הוא דבר חשוב, זמן הוא דבר חיוני לי", כותבת גולן במכתב, לפני ששמה קץ לחייה בשנת 2011. "פעם האמנתי בכוחנו להביא לשינוי, לשלום, היום איני מאמינה עוד". חייה של האישה בלבן הסתיימו ברגע הכואב ביותר, כשנאלצה להתאבל על המדינה שאהבה ואיננה עוד. היא עזבה את העולם עם אכזבה עמוקה אבל פועלה השאיר הרבה מקום לתקווה, כזאת שמשתקפת בעיניים של כל האנשים שדיברו עליה.
התרעות פיקוד העורף