זה לב הדברים של דני קושמרו שעוררו סערה ולא בצדק: בישראל, ההצבעה הפכה אצל רבים להשתייכות שבטית. ההישגים, הכישלונות ואפילו המחירים האישיים הכבדים ביותר נבחנים דרך הנאמנות למחנה ולא דרך נאמנות וטובת המחנה. אלא שבמקום להתמודד עם התמונה המטרידה הזאת, בחרו לתקוף את מי שהעמיד אותה מול המצלמה.
אפשר להתווכח עם הניתוח, לשאול אם הוא מכליל מדי, אם הוא מפשט מציאות מורכבת, אם הוא נותן מספיק מקום למניעים השונים של הבוחרים. אבל למה להתאמץ כשאפשר לצעוק "מכונת רעל" ולהפוך את קושמרו לנאשם? אותו קושמרו שניצב ראשון לעזרת אותם תושבים בשבעה באוקטובר, כשהממשלה נעלמה.
קושמרו חילק את גוש דן ותל אביב החילונית למצביעי גוש השינוי לבין הפריפריה המסורתית כמצביעי גוש הימין. בכל מקום יש מגוון דעות ואנשים ואסור להכליל, אבל תמונת המנדטים בערים מוכיחה את דבריו. השאלה על עוצמת הזהות המחנאית ראויה לדיון: עד כמה ההצבעה שלנו תלויה במה שעושה המנהיג, ועד כמה היא כבר חלק מההגדרה העצמית שלנו?
קושמרו הציב מראה, מי שכועס על ההשתקפות שיפסיק לתקוף את המגיש וישנה את הדמות המשתקפת. עיתונות אינה שירות להרגעת הציבור. היא אמורה להציג גם מציאות שמערערת אותנו ולשאול מה משמעותה. אם מותר להציג את נתוני ההצבעה רק בתנאי שלא נשאל עליהם שום שאלה, אפשר להחליף את הפרשנים בטבלת אקסל.
אני מסרבת לקבל את הקפיצה האוטומטית מתמיהה על בחירה פוליטית לטענה שמזלזלים בבוחר. אדם יכול להיות אמיץ, ערכי, ראוי להערכה, ולבחור בחירה שאני מתקשה להבין. ועדיין מותר לי לומר זאת. מותר גם לו לחלוק עליי בחריפות. כך נראה ויכוח בין אזרחים שמכבדים זה את זכותו של זה לחשוב.
הזלזול האמיתי הוא ההנחה שתושבי הדרום אינם יכולים להשתתף בדיון מורכב על הצבעתם, ושכל שאלה המופנית אליהם מחייבת מיד חומת הגנה של פוליטיקאים, דוברים ושופרות. אפשר פשוט להקשיב לתשובות שלהם. אולי הן יאתגרו את קושמרו. אולי הן יאתגרו אותי. אבל לשם כך צריך לאפשר את השיחה.
כמובן, מול אדם שאיבד את היקר לו מכל נדרשת רגישות מיוחדת. מי שנפגע מדברי קושמרו זכאי להשמיע את כאבו. אינני מתווכחת עם תחושת הפגיעה שלו. אני מתווכחת עם הניסיון להפוך אותה להוכחה שלמגיש הייתה כוונה לבזות ציבור שלם.
אני שמעתי בדברים של קושמרו ביטוי לדאגה עמוקה לאותם תושבי העוטף: כיצד יידרשו מנהיגים לתת דין וחשבון אם התמיכה בהם נשארת יציבה גם אחרי כישלונות כבדים? איזו משמעות נשארת לאחריות שלטונית כשאין כמעט אירוע שבכוחו לשנות את ההצבעה?
זו שאלה שצריכה להטריד את כל המחנות. נתניהו היה ראש הממשלה בשבעה באוקטובר. לכן שאלת האחריות הפוליטית שלו עומדת במרכז. הצבעה חוזרת בעדו אינה מבטלת את הלגיטימיות שלה, אבל בהחלט עשויה לעורר שאלות ותהיות מוצדקות.
אני עומדת לצד קושמרו משום שהשאלה הזאת חייבת להישאר מותרת. הוא אינו חייב להניח שכל בחירה מובנת מאליה, ואינו חייב להעמיד פנים שהתוצאות לא מעוררות בו תהייה. מצופה ממנו גם לא להיכנע למסע שמבקש להפוך עצם העלאת הנושא לעבירה מקצועית או ניסיון לבזות ציבור מצביעים.
מי שמבקש להדביק לכל דיון לא נוח את התווית "רעל" צריך לבדוק מה הוא עצמו מכניס לשיח. קושמרו הציב מולנו שאלה על כוחו של השבט ועל גבולות האחריות. אני רוצה עיתונות שיש לה אומץ להמשיך לשאול, במיוחד כשהשלטון ותומכיו מתאמצים כל כך לסגור את הדיון או לחפש אשמים.
התרעות פיקוד העורף