אני כמובן לא טוען חס וחלילה שדוידה סובל מתסמונת הדומה לזו של פורסט גאמפ. בהחלט ייתכן שבזמנו הפנוי מחוץ למגרש הוא חוקר חלבונים במכון ויצמן. אלא שבתוך מגרש הכדורגל עצמו נראה שדוידה משיל מעליו את חלוק החוקר, מניח את המבחנות בצד, ו - רץ. לאן הוא רץ? כמו פורסט גאמפ, נראה שדוידה לא יודע. הוא רץ. קדימה, מהר, משאיר מאחוריו ענן אבק, הוא רץ. אם יש קבוצה של שלושה מגינים שאורבת לו, דוידה לא מנסה איזו דרך יצירתית לעקוף, לא מנסה להימלט מהם, כמו שור בדישו הוא דש ישר לתוכם ומאבד את הכדור. אם אין מגינים לפניו, הוא ימצא דרך אחרת לדוש, להסתבך ולאבד את הכדור.
הוא לא יכול אחרת. ככה הוא. זה לא שהוא אדם רע ח"ו. זה כנראה קול קדמוני פנימי עתיק שצועק לו רוץ, אושר, רוץ, והוא רץ. כמו פורסט גאמפ. לגאמפ, אגב, כשהיה סטודנט בקולג', מצאו פרנסי הספורט שם פתרון מצוין: הם תלו שלט חשמלי גדול, שכאשר היה פורסט מגיע לקצה המסלול היה השלט נדלק עם הודעה, עצור, פורסט, עצור. אולי גם מכבי ת"א צריכה לנהוג ככה: לתלות במגרש שלט לד ענק, וכשדוידה מתקרב לקצה המסלול חסר התקווה שלו, להפעיל את השלט עם כתובת: עצור, אושר, עצור. והוא, כנראה, צריך לקוות, יעצור ואולי אפילו יביא איזו תועלת לקבוצה. במכבי ירגישו טוב יותר, האוהדים ירגישו טוב יותר, ופורסט גאמפ בטוח יהיה גאה באחיו הרוחני.
התרעות פיקוד העורף