“הלוא כאילן האדם. ככל אשר ירבה לשאוף אל על ואל אור - יגבירו שורשיו כמיהתם ארצה, מטה, לחושך, לתהום, לרשע” (פרידריך ניטשה)

ז'וסטין היא בתולה תמימה וטובת לב. ז'ולייט, אחותה, היא נערה הוללת ומופקרת, הכבשה השחורה של המשפחה. כעת, אחרי שהוריהן נפטרו, הן נאלצות לעזוב את המנזר שבו חיו, התפללו ולמדו. השתיים מופקרות אפוא לגורלן. כי העולם שבחוץ הוא כאוס רגשי וגיהינום מוסרי. לא פלא שז'ולייט הנהנתנית משתלבת בו היטב ומטפסת במעלה הסולם החברתי. ז'וסטין, לעומתה, מחוללת. למרות ניסיונותיה הנואשים לשמור על עצמה, היא נאנסת, נשדדת, מוכה ועוברת מסכת התעללויות רגשיות ופיזיות. הצדק לא נראה וגם לא נעשה. רשעית וטוב לה, צדיקה ורע לה. ואם אתם נזכרים בייסורי איוב, זה בהחלט לא מקרי.

ז’וסטין, בת המאה ה-18, היא גיבורת ספרו השערורייתי של דונאטיין אלפונס פרנסואה דה סאד, “ז’וסטין או ייסוריה של המידה הטובה". אנחנו מכירים אותו כמרקיז דה סאד, האציל, הסופר, הפילוסוף והפוליטיקאי הצרפתי, שפרץ את גבולות המוסר ואתגר את המיניות האנושיות. הוא נחשב בחייו לעבריין, לסוטה, אולי גם לפדופיל ובוודאי מוקצה מחמת מיאוס, אך בחלוף השנים - ליתר דיוק, 200 שנה מאז מת בעליבות - זכה ללא מעט מעריצים, ובהם גם אינטלקטואלים, ולשלל מחקרים והתייחסויות אמנותיות, מספרים ועד סרטי קולנוע, ובהם “עט הסקנדל” האמריקאי משנת 2000 ו”המרקיז דה סאד” הצרפתי מאותה שנה. משנת הערבוב שהציע, בין החופש המוחלט, הכאב הנורא והעונג שבמין, קסמה לרבים והציתה את דמיונם של אחרים, כפי שזעזעה וטלטלה את כל מי שהתנגד לו ולתפיסת עולמו.

מהפכן בדרכו

“אם יש ברצונך לשכנע אישה, השתמש בתשוקות יותר מאשר במידות טובות" (המרקיז דה סאד, "פילוסופיה של חדר המיטה")

דה סאד נולד ביוני 1740, בפריז, בקונדה פאלאס, בנם של הרוזן דה סאד ומארי אלינור מאייה דה כארמן. מאחר שאביו היה עסוק בנסיעות מטעם המדינה, הוא זכה לחינוך (אם אפשר לקרוא לזה כך) מצד אמו ודודו. בגיל 14 סיים את לימודיו בבית הספר של בני האצולה ליסה לואי לה גרנד, זכה לחינוך צבאי באקדמיה שבו-לג'ר ובוורסאי כקצין צעיר בחיל הרגלים וגם בחיל הפרשים נטל חלק ב"מלחמת שבע השנים", מלחמה כלל־אירופית עקובה מדם בהשתתפותן של אוסטריה, סקסוניה, האנובר, פרוסיה, בריטניה וגם צרפת. ב-1763, כשהיה בן 23, המלחמה סוף־סוף נגמרה, העתיד נראה מובן מאליו וחייו היו אמורים להיות נינוחים למדי. המהפכה הצרפתית עוד לא נראתה אז באופק.

באותה שנה התחתן עם רֵנֵה־פלאז'י דה מונטרֵיי, למרבה האירוניה בתו של שופט, שילדה לו שלושה ילדים. כעבור ארבע שנים, עם מותו של אביו, זכה לתואר רוזן. אבל דה סאד לא היה בדיוק איש משפחה למופת, והנישואים, אפשר לומר, היו פיקטיביים ונועדו להציג חזות משפחתית מכובדת בעוד שמתחת לפני השטח רחשו יצרים אפלים. הוא היה אדם מיני מאוד, חסר עכבות, שנודע בכל פריז בניאופיו ובבגידותיו עם שחקניות ופרוצות, שבהן לא היסס לבצע מעשי סדום בדירתו. באותה שנה הושם בכלא בפעם הראשונה וכמובן לא האחרונה. האשמה: "חילול הקודש". מחלק המוסר של הממלכה עקב אחריו, אבל הוא צפצף עליו, על משפחתו וגם על רעייתו הנבגדת, ולא בחל בדבר. אחרי חמש שנים ייאסר שוב, הפעם בגין התעללות בזונה, וכשישתחרר יעקור למרסיי.

שם, קרוב לים, שכלל את הטכניקות והרחיב את אופקיו. הוא התנסה עם גברים, השתמש בסמי פיתוי, ארגן עם משרתו אורגיות, צירף את אשתו והכניס למיטתו גם את גיסתו. אין שום גבול שלא פרץ ושום דעה שלא הטיל בה ספק. הוא ברח, נכלא, נמלט, כמעט נרצח, ניצל מגזר דין מוות שהומתק, וב-1776 הושלך לצינוק, ברח ונתפס שוב. הוא בחר בחופש המוחלט ושילם על כך מחיר כבד. פרדוקס? לא נכחיש זאת.

האם חופש אמור להתנגש עם מוסר? נראה שכן. אם לוקחים בחשבון שדה סאד היה מה שאנו מכנים "ליברטין", כלומר אדם שמתעלם מקודים חברתיים ומאמות המוסר ומקדיש את חייו לעינוגי הגוף והנפש. התנועה הליברטינית פרצה בצרפת, ובמקביל גם בבריטניה הגדולה, כבר במאה ה-17, ואחד הידועים שבתומכיה היה לא אחר מאשר ג'וזף בונפרטה, הלוא הוא אחיו הגדול של הדיקטטור הצרפתי נפוליאון בונפרטה, זה שיתקשה לסבול את מעשיו ואת הגיגיו ואת ספריו של דה סאד וישליך אותו למקום שבו לא יוכל להזיק.

את הספרים, ובהם כמובן "ז'וסטין", יכתוב דה סאד בכלא. הראשון שבהם, "דו־שיח בין כומר ובין גוסס", הופיע ב-1782, ובו קונן אדם על ערש דווי מדוע לא נענה לתשוקותיו. שנתיים אחר כך הועבר לבסטיליה ושם חיבר כמה מחזות ואת יצירתו החשובה והמטלטלת "120 הימים של סדום", שבה החל לתאר, לפרטי פרטים, מעשים מיניים, על הכאב והעונג השזורים בהם, שכללו סטיות והתנהגות חולנית של ממש. זו לא הייתה פורנוגרפיה בלבד, אלא ניסיון כן לטעון טיעונים פילוסופיים חברתיים. כ-200 שנה אחר כך ישמש הספר הזה בסיס לסרטו הקשה עד הבלתי נסבל של פייר פאולו פאזוליני "סאלו", שמתאר סדרת מעשי סדום, אונס, עינויים, השפלות ורציחות בקבוצת נערים ונערות שנלכדו בכפר תחת שלטון איטלקי פשיסטי.

המתעללים באותם נערים בסרט, כמו גם בספר, הם ארבעה ליברטינים עשירים, כלומר מאמינים בחופש ובזים למוסר. מעמדם החברתי אינו מקרי. גם ב"ז'וסטין" הרוע מתגבר ככל שהמתעלל עשיר יותר ומכובד יותר. בכך טוען דה סאד טענה יוצאת דופן לזמנו: הכוח משחית. ובעלי הכוח רואים בכסף את האמצעי לעשות ככל העולה על רוחם.

אני משער שאנשי המחאה החברתית של ימינו לא יכחישו זאת. ולכן אפשר לומר שהמונח "סאדיזם", המתאר עיסוק מתמשך ומעמיק בגרימת סבל לזולת כדי להפיק מכך ריגוש מיני, אינו כל הסיפור כשמדובר בדה סאד. היה בו הרבה יותר מזה. הוא קרא תיגר על מוסכמות חברתיות, התנגח בכנסייה הקתולית, והיה מהפכן בדרכו.

על ערש דווי

"אל נא תתאפק. צפצף על החוקים, על המוסכמות ועל אלוהים” (המרקיז דה סאד, "ז'וסטין")

ביולי 1789, קצת לפני שהמהפכה הצרפתית ניתצה הכל, הועבר דה סאד לבית חולים לחולי נפש, אך שוחרר כעבור כמה חודשים, נפרד מאשתו, התאהב במי שתלווה אותו עד סוף חייו, השחקנית והאם החד-הורית מארי קונסטנס קאנה, וגם ניצל בשנית מהוצאה להורג על ידי אנשי שלטון האימים של רובספייר. הוא הספיק להשתלב בפוליטיקה הסוערת של העשור האחרון במאה ה-18 ולהיבחר לפרלמנט מטעם השמאל הקיצוני, אך פרסומו של הרומן "ז'וסטין" (גם אחותה, ז'ולייט, תזכה לספר משלה) שיגר את דה סאד ב-1801 חזרה למקום המוכר לו היטב: בית האסורים. ההוראה יצאה ישירות מלשכתו של נפוליאון, כעת שליט יחיד בצרפת המבולבלת.

משעשע לקרוא את הפתיח המיתמם לקובץ של 11 הנובלות בשם "פשעי האהבה", שהתפרסם זמן קצר לפני שקיעתו בכלא: "להדריך את האדם ולתקן את דרכיו, זוהי התכלית היחידה שאליה אנו חותרים בסיפור מעשה זה". המציאות הייתה קצת שונה ומצערת הרבה יותר. דה סאד הוחזר לבית החולים לחולי נפש בשרנטון, שם יבלה את שארית חייו. הוא כבר היה בן יותר מ-60, וניצל את זמנו להעלאת מחזות, וגם זכה לביקוריה של אשתו האוהבת, אך כרגיל לא הסתפק בכך. בגיל 70, עד יומו האחרון, אולי כשם ספרו "פילוסופיה של חדר המיטה", עסק בעינוגי הגוף עם מדלן לקלרק, נערה בת 14. הרומן הסתיים כשדה סאד מת. החופש תם. אך אולי הייתה זו רק ההתחלה. ראו את העולם סביבנו ותבינו בעצמכם.

המרקיז דה סאד: סוטה ופדופיל, אציל ופילוסוף

הוא נחשב עבריין וסוטה, אבל היה גם פוליטיקאי והוגה צרפתי שרבים מעריצים עד היום. 200 שנה למותו של המרקיז דה סאד, שפרץ את גבולות המוסר והכניס לחיינו את הסאדיזם