"המונית של טילטיל", ימי ראשון, 21:00, ערוץ 2

מה יש לנו: עד היום לא ידעתי מי זה טילטיל. אחרי שראיתי פרק מתוכנית האירוח שלו, אני יודע בוודאות - אפשר להמשיך לחיות בלי טילטיל. וגם בלי התוכנית.
נפתח בברכות ואיחולים לעצמי: סוף־סוף גיליתי מיהו טילטיל. את השם כמובן שמעתי. צריך לחיות במערה בנגב כדי לא לשמוע השכם והערב שטילטיל פה וטילטיל שם, אבל כדי לדעת מיהו היהודי המכובד, ומדוע זכינו בכבוד, נאלצתי כבר לחפש אחריו בגוגל, ושם גיליתי כי השתתף באירוע מכובד לא פחות, "הישרדות". ואנוכי, מה לעשות, לא צפיתי ב"הישרדות". לא בפרק, לא בדקה, לא בחלקיק שנייה - לא. לגמרי לא. לא רציתי. מה תעשו לי? תכריחו אותי?
לא ידעתי, אם כן, שרוסלנה השתתפה ב"הישרדות". תמונות שלה בבגד ים במדורי רכילות ראיתי. עכשיו התברר לי שהיא השתתפה ב"הישרדות". והאמת היא ששמחתי. כל יום אדם לומד דבר חדש בחיים, ובאמת מגיע לי ברכות ואיחולים.

את שמעון אמסלם וניר קלינגר אני מכיר כבר שנים רבות מעולם הספורט, אז היטבתי את ישיבתי בכורסה והתכוננתי ל־40 דקות של הנאה עם חברים ותיקים וחברים חדשים.

והנה מה שראיתי: כלום. שום דבר. שום כלום בצבע חום. ואקום. ריק מוחלט. תוכנית בלי נושא, בלי מטרה, בלי מחשבה, כמו אק"ג של חסה, קו נמשך בלי שינוי, תוווווו, כלום. בצבע חום.

היהודי הקרוי טילטיל כאילו מתבדח, הנוסעים במונית כאילו מתבדחים בחזרה - לא ברור, אגב, למה כל זה מתרחש במונית: אפשר היה להשיג את אותו כלום בישיבה בלול תרנגולות, בצוללת או בעמידה על הראש. אבל שיחה של ממש אין. צחוק של ממש אין. מטרה כלשהי להתקבצות האנשים הזו אין.

בארצות דיקטטוריות יותר בוודאי היה מגיע שוטר ודורש לפזר את ההתקהלות חסרת המטרה הזו. ישראל היא מדינה דמוקרטית, ועל כן השטות המטוגנת הזו זוכה להיות מוקרנת בפריים טיים בערוץ הנצפה ביותר, ובוודאי גם זוכה לרייטינג נאה, בטח פי 20 או יותר ממספר האנשים שמסתובבים באותם רגעים בין דוכני שבוע הספר.

"מעשה בשני בלונים", יום שישי,24.6, שבת, 25.6, 22:00, הוט 8

מה יהיה לנו: זהר וגנר מזמינה אותנו למסע חשיפה אישי נוסף שלה. והפעם זהר והגדלת החזה, זהר וסרטן השד, זהר והמוזיקה. אזהרה והבטחה: יהיה חזה חשוף בערך מהדקה השלישית ועד הסוף.

אמרת סרט חדש של זהר וגנר, אמרת חשיפה עד מח העצם, הרבה אינסטלציה אנושית, הרבה שדיים. אתה מקבל את זה ישר לפרצוף. בשביל מה כל העמדות הפנים האלו. בשביל מה להמציא משחק אווילי עם שבטים והדחות שרצים איתו עד קצה העולם (קראתי בוויקיפדיה). בשביל מה לבזבז הון על פרס. זהר וגנר נותנת לכם את זה בחינם. רק קחו. בבקשה. אז לא תיקחו?

שדיים חשופים מוכרים. אין ויכוח. הרי למה זכרים בכל הגילים נוהגים להידבק למסך? לא תמיד בגלל העלילה המורכבת והחכמה שריתקה אותם, או אין ספור הרבדים בדמויות.

זהר וגנר לא מחכה יותר מכמה דקות לפני שהיא מופיעה חשופת חזה על המסך. אחר כך היא מגדילה. אחר כך היא חולה בסרטן השד. אחר כך היא לא מרוצה מהשחזור אחרי הכריתה, כי שד אחד גדול ונפול מהשני. בין לבין שזורה ה"מוזיקה" שלה.

אני עובר בכוונה בזריזות על השתלשלות האירועים, שכל אחד מהם ראוי לסיפור ארוך ונוגע ללב משל עצמו, משום שהקצב המהיר הוא זה שמכתיבה וגנר עצמה. כשקראתי חומר כתוב בעקבות הצפייה בסרט, הופתעתי לגלות ש"בילתה" כמעט שנתיים בבתי חולים במאבק במחלה, עובדה שאינה מוזכרת בסרט. גם בחינת ההתלבטות אם להגדיל חזה או לא - שבוודאי נוגעת לכל צופה נשית בסרט - חולפת במהירות, בלי ניסיון של ממש לגעת, להעניק עצה, ללכוד את תשומת הלב. אפשר "להאשים" כאן את קוצר זמן המסך ואת מסגרת הדקות הקשיחה שמכתיב הסרט. אפשר לבוא אל וגנר בטענות על חיפזון ורדידות.
אולי זו המוזיקה שהיא מייצרת שכיוונה את דעתי לאפשרות השנייה. אם אתה משתמש בכאילו מילות הקיצון, "תחת רטוב", "תקשור את השדיים שלי", על רקע מוזיקה מונוטונית - נו, על טעם ועל ריח וגו'.

אורי לוי יוצא לגמלאות

מה יש לנו: עם שפם, בלי שפם, אורי לוי תמיד היה שם. באולפנים הישנים המגוחכים של הערוץ הראשון, בשידורי אסונות בלי צוותים בשטח. מחזיק את הערוץ על כתפיו. ואחרי כל זה הוא מרגיש שרימו אותו.
אני לא מצוי בפרטי המחלוקת בין אורי לוי למשרד האוצר, אף על פי שאני לא נופל מהכיסא כשהוא טוען שפקידים לא מכבדים הבטחות שניתנו לו. אני מצטער שהוא יוצא לגמלאות. אני מאחל לו כמובן הרבה שנים טובות עם הילדים והנכדים, אבל כשדר ומגיש הוא יחסר לי.

לוי הוא מהטובים. נצחי, בלתי משתנה, עם שפם, בלי שפם, גם כשהוציא אותי מהכלים בשידור משחקי כדורסל, כששפך בכפייתיות בלי טעם, בלי צורך, אין ספור פרטים סטטיסטיים שממילא הופיעו על המסך (15 נקודות לזה שזרק עכשיו, 2 מ־4 ל־3, 43-54 לקבוצה הביתית, עוד 3.42 דקות לסיום המחצית הראשונה) חיבבתי אותו. זה מה שהיה - אם יורשה לדבר עליו כבר בלשון עבר, זה מה שידע, זה מה שנתן. נקי, בלי מניירות, יהודי נחמד, מגיע לעבודה מדי יום ונותן את מיטבו.

אורי לוי. צילום: פלאש 90

בעצם אני לא יודע אם אי פעם יצא מהעבודה. איכשהו התפתחה אצלי במשך השנים התחושה שהכינו לו בקומת המרתף ברוממה חדר פרטי משלו ושם, בדוחק, הוא מתגורר. מילא השידורים הקבועים, אבל כשהתרחש אחד מהאסונות שארצנו כה מתמחה בהם - פיגוע, תאונה, מבצע צבאי, במיוחד בשעה לא נוחה - מי שניצב שם לפני המצלמה היה תמיד אורי לוי. יושב באחד האולפנים דמויי חדר הכביסה של הערוץ הראשון, מחזיק איכשהו שידור בלי צוותים בשטח, מציף עם ברווז גומי מתדלדל מאוויר את הערוץ המקרטע שלו על פני המים. בלי נוצצים, בלי ברק, איש השורה השנייה הנצחי.
לא יזכרו אותו עוד זמן רב אחרי עזיבתו, אבל אם לא היה שם לשאת את העסק על כתפיו, הבושות של הערוץ הראשון היו גדולות הרבה יותר. ודי בכך שהיה עובד כה טוב ונאמן כדי שלא יגיע למצב שהוא מרגיש כי רימו אותו.

"ממלכת החיות", סלקום TV

מה יש לנו: פשוט סדרת מתח שנראית טובה ומבטיחה.
לא ציון דרך או משהו, אבל בכל זאת על פי תחילתה "ממלכת החיות" נראית סדרה מבטיחה ועשויה היטב. כנופיית פשע בחוף המערבי בארצות הברית, בני משפחה אחת - אם (אלן בארקין) וארבעת בניה, שאליהם מצטרף נער שאמו נפטרה, והוא בעצם נכדה של האם. הנער, ילד טוב ותלמיד טוב, נאבק לשמור עצמו מחוץ לעסקי המשפחה האפלים, אבל מעל הכל מרחף הסוף הרע. יש גלשנים, יש נערות יפות, יש תכונה רבה בשטח. נראה שווה. 

נסיעה לשומקום: אפשר להמשיך לחיות גם בלי התכנית של טילטיל

סוף־סוף אני יודע מי זה טילטיל. את זהר וגנר אני מכיר מצוין. איך עושים את זה דווקא לאורי לוי. ותגלית לסיום