"דימונה טוויסט",
יום רביעי, 7.9, יס דוקו, יס VOD

מה יהיה לנו: הן ירדו באונייה בשנת 60' ונשלחו לעיר התוססת הקרויה דימונה. שבע דימונאיות אצילות, גדושות בזיכרונות טובים, מספרות בסרט נפלא על דימונה שלהן.

הבעיה העיקרית בסרט "דימונה טוויסט" היא שהוא נגמר. שעה ועשר דקות, צ'יק צ'ק כזה, והסרט נגמר. יכולתי לשבת עוד שעה בלי להרגיש ולהמשיך להתמוגג. הבמאית מיכל אביעד חיברה שיר. היא פגשה שבע נשים שנעקרו בילדותן ובנערותן ממרוקו, מתוניסיה וגם מפולין למדבר ישראלי דאז ששמו דימונה. הנשים סיפרו לה על 50 שנים ויותר שבהן הכו שורשים בארץ ובעיר המדברית החדשה, ועל שביעות רצון של דימונאיות אצילות שהצליחו לאגור די זיכרונות טובים ולטעת משמעות בחייהן.

רק האזינו לשמות: סולנז' סרנגה. הוגט אמנו. אליס סרגה. וגם חוה לוינשטיין ואילנה נחמני. סולנז' זוכרת היטב עדיין את ימי קזבלנקה הנהדרים: היו בוטיקים, בתי קולנוע עם כיסאות מקטיפה. בערב היו לובשים בגדים אלגנטיים (לא ג'ינס!) והולכים לרקוד בדיסקוטקים על החוף.

את מרוקו עזבו כשהסביבה הפכה עוינת ליהודים. נסעו לישראל כי היה ידוע שבארץ הקודש יש מכל טוב, האנשים לא מקללים שם, ובכלל גן עדן שם. הפליגו באונייה, ירדו בנמל חיפה, שם המתינו להן נציגים מיישובים ברחבי הארץ וניסו לפתות אותן להצטרף אליהם. לקיבוץ לא רצו ללכת בשום אופן. זה קולחוז, אמרו. סיפרו להן על עיר חדשה, תוססת, מתפתחת, מלאה אנשים צעירים. זה רחוק? שאלו. לא, הייתה התשובה. אז אמרו, נלך לדימונה.

12 שעות ארכה הנסיעה. המשאית קפצה והיטלטלה. הנהג עצמו לא ידע איפה זה דימונה. אנשים חלו, הקיאו ובכו. כשהגיעו היה לילה. פוזרו לצריפים. כשקמו בבוקר התגלתה להן האמת על העיר התוססת והמתפתחת.

מיכל אביעד נוהגת בחוכמה כשכמעט אינה מתעכבת על סיפורה של דימונה מנקודת מבט הכוללת את ענייני הקיפוח, העלבון וכיו"ב שדים עדתיים. הנשים שלה אכן מתארות מעט מהקשיים, את הקור המדברי, המים שלא זרמו בצריפים האבודים בחלל הגדול, התנים והשועלים שגירדו בדלתות בלילות, את מאבקי ההורים להשגת פרנסה ואת הפנקס האדום של מפא"י הידוע לשמצה, אבל לא מעבר לכך. יטענו מי שיטענו שאביעד עיגלה פינות באופן מופרז. מה זה, כל הסיפורים האלה על ילדים חופשיים לגמרי המתרוצצים בחולות יחפים ללא השגחה או הגבלה, ואיפה האפליה והבוז של הממסד?

אביעד מחליטה לטבול רק קצה של אצבע בבוץ הזה, ואפשר רק לשבח אותה על כך. בארכיונים השונים מאוחסנות ערימות על גבי ערימות של שדים עדתיים, כעסים ועלבונות. סרטה הוא על שבע נשים מופלאות, יפות מראה, בעיר אחת שכבר אינה מדבר מוחלט היום ושמה דימונה. רק מגרעת אחת גדולה יש לסרט "דימונה טוויסט": הוא מסתיים מוקדם מדי.

"שותפים", ימי חמישי,
הוט קומדי סנטרל

מה יש לנו: איפה מופע המוקיונים הגס הזה ושייקה מהגשש. איפה שודדי המצלמות האלה ושייקה אופיר. מה קרה להומור שלנו שנהיה ירוד כל כך?

אפשר להיות בטוחים שיהיו אנשים שיאהבו את סדרת הנונסנס/סטנד־אפ/הלא יודע איך לקרוא לזה החדשה "שותפים", שמשודרת בהוט. איך אפשר להיות בטוחים? כי בטלוויזיה שלנו על ערוציה השונים עדיין עולים אנשים על במה ומספרים בדיחות על מרוקאים וגרוזינים, ובמקום שיבוא שוטר עם אזיקים וייקח את המתחזים האלה לכלא, הרייטינג של התוכניות רק עולה.

בענייני הומור, מה לעשות, אנחנו לא אנינים. יודעים לעשות אחלה סטארט־אפים, אבל בין פיתוח של "כיפת ברזל" חדשה לכנפיים של F־35 יושבים המהנדסים לארוחת הצהריים ומעבירים דחקות על ההופעה מאתמול של שחר חסון או אדיר מילר. זה מילר, אגב, שבארץ נחשב גאון וממלא אולמות, ובניו יורק, למשל, שממנה הוא מנסה לשאוב את המקורות שלו, לא היה ממלא בר קטן.

"שותפים". צילום: גיא פיטשון.

אני צופה בהם ולא צוחק. אני מוכן לקחת כל צופה באולם, לעבור איתו בדיחה בדיחה ולהוכיח את הרדידות, את חוסר ההברקה, את חוסר היכולת לאבחן ולחלץ באמת מצב קומי. ואני לא מבין, פשוט לא תופס איך הצופים מוכנים לקנות את המוצר הפגום הזה. שחר חסון, אם להסתמך על מדורי רכילות, רכש לאחרונה דירה גדולה מאוד באחד מבנייני הפאר של תל אביב. שיהיה לו לבריאות, כמובן, לסטנדאפיסט וגם לקוסם. מקרשים הוא עושה דירה.

לא תמיד היה כאן המצב כלאחר ייאוש. גאוני במה כמו הגשש, כמו שייקה אופיר, מתבססים על חומרים של גאוני עט כאפרים קישון למשל, שייטו גבוה בשמי ההומור המקומי. איפה שייקה ואיפה אדיר מילר. איפה אפרים קישון ואיפה אורי כץ, יוצר "שותפים". אלה אשפים במקצועם ואלה פראים שהשתלטו על כמה מצלמות. תפגוש אותם כעבור רגע ברחוב ולא תזכור שצפית בהם אי פעם.

בוא'נה, שמעתם את הבדיחה על שני גרוזינים, מרוקאי אחד וסוס שנכנסים לפולקסווגן?

"העולם על פי H&M",
מוצ"ש, 27.8, ערוץ 8

מה היה לנו: אחרי הסרט הזה לא בטוח שתסתערו בחדווה על חנויות H&M בקניון. מאחורי טריקו יפה עומד בנגלדשי עייף ורעב.

אולי הקטע המצמרר ביותר, בין קטעים מצמררים רבים בסרט "העולם על פי H&M", הוא המפגש בין יוצרת הסרט עם נציגת ענקית הביגוד השוודית. אישה צעירה ויפה, קיפאון של קוטב נושב ממנה, מתבוננת בעיני טורף, שחום ואכפתיות אנושית נראים כתכונות שנעקרו ממנה כבר מזמן בניתוח. בתוכה נותרה רק החשבונייה - עוד ועוד מיליונים. תנו לי עוד ועוד מיליונים. ושימות העולם. נבדוק, נברר, אנחנו פועלים, אנחנו עושים את המיטב. תנו עוד ועוד מאות מיליונים.

אני אוהב לקנות ב־H&M - העיצוב רענן, המחירים נוחים, החנויות נעימות לעין. בדרך כלל לא מעניין אותי מה עומד מאחורי המותגים שאני רוכש. פה ושם חלחלו אלי סיפורים לא נעימים על סדנאות היזע של אייפון ונייקי ולא התעמקתי בהם. "העולם על פי H&M" מותח עד הקצה את יכולת ההדחקה שלי.

"העולם על פי H&M". צילום: יח''צ.

הסיפור העולה מן הסרט הקשה הוא של תאוות בצע מצד חברה המתיימרת בסדרת הצהרות שיטתית להביא לעולם טוב יותר. בעולם הטוב יותר על פי H&M אלפי בנגלדשים מנוצלים בשכר רעב ומחויבים לעבוד לעתים יממות רצופות בניגוד לרצונם, בבניינים מטים לנפול שכבר הביאו למותם של יותר מאלף איש. באתיופיה עובדים 1,500 איש במפעליו של ספק H&M, אדם רצחני המגרש בכוח כפריים מבתיהם ומשתלט על אדמותיהם. מערכת מתוחכמת של מעבר כספים משחררת את החברה מתשלום מסים בבנגלדש ובאתיופיה ומונעת מהתושבים - בניגוד להצהרת מנהלי החברה - את היתרונות והפיתוח בכסף החוזר אליהם.

ככל שמתקדם הסרט אל סופו, ניכר שגוברת חמתה של היוצרת. היא מתארת כיצד גם באירופה משיגה הענקית השוודית מענקים למחסני הסחורה שלה ומביאה תוך כדי התהליך לפיטוריהם של עובדים מקומיים דרך שימוש בכספי המסים שלהם עצמם.

מהוט 8 מסרו כי הסרט ישובץ בקרוב לשידור פעם נוספת, ובכל אופן ניתן למצוא אותו באינטרנט. לא להחמיץ.

דימונה טוויסט: האמת על העיר של יוצאי מרוקו שהוקמה במדבר

הסרט שעוסק בדימונה מרהיב ולא מפיץ את השד העדתי. יש לו רק בעיה אחת: הוא מסתיים מוקדם מידי. וגם: "שותפים" קובע שפל חדש בהומור הישראלי. ו"העולם על פי H&M" צריך להדאיג