"מלכויות של מטה", ימי ג', כאן 11: סדרה בת שלושה פרקים על חרדים במדינת ישראל, שמתעקשת לשמור על ידיים נקיות ולא להיכנס לשאלות קשות? לא בטוח שצריך את זה מיליון חרדים, איש, אישה, נער ונערה, חלקם נקראים חסידים, חיים בישראל. את שושלת החסידות, על פי המורשת, החל הבעל שם טוב, שהאגדה מספרת כי יום אחד - או לילה אחד, נגלה אליו הנביא אחיה השילוני, והבעש"ט התיישב לרגליו ולמד ממנו תורה, ואחר כך קנה לו חסידים שלמדו ממנו את דרכו המיוחדת לעבוד את האלוהים, והוא בחר לעצמו מהם שליחים למדנים בעלי יכולת ארגון, שהתפזרו לערים שונות, וכך נולדו החצרות והאדמו"רים, והשאר מסופר וידוע בתולדות ישראל.

הסדרה “מלכויות של מטה" פותחת חלון לא שגרתי לחייהם של גברים ונשים המשתייכים לחצרות שונות בארץ ובצפון אמריקה, תוך שהיא עושה מאמץ להישאר אינטלקטואלית, מגלה, מציגה, מתאמצת להבין ופחות לבקר. בדרך כלל זה הולך לה. לא פעם זה הולך לה יותר מדי, וגם במקומות שיוצר הסדרה אורי רוזנווקס אולי היה אמור להפוך שולחן במהלך שלושת הפרקים בני השעה, הוא מקשה איזו קושיה רפה, לא כזו קשה על באמת, והחבר'לך מנפנפים אותו בלי מאמץ.

הפרוז'קטורים מנצנצים בעיניהם של המרואיינים. הם מאושרים מדרך חייהם, גם אם פה ושם היא מטילה עליהם מגבלות שקשה להבין. אסור לאישה המפרנסת של בעלה הלומד בכולל ומגדלת שבעה ילדים בממוצע לנהוג ברכב, מה שהופך את חייה לקשים עוד יותר? אז מה. הרבי אמר. ואם הרבי אמר, אז בטוח שיש בזה היגיון, כי הוא קרוב יותר מכולם אל השם, והיא בטוח לא תערער על דברי הרבי והיא מאושרת עד הגג. עובדה - תשאלו את הפרוז'קטורים בעיניים שלה. אז לבוא אליה בטענות? מי רשאי לנסות לכפות פמיניזם חילוני על האישה החרדית? החילוניות הבלתי מרוצות בדרך כלל? מתי פגשתם לאחרונה חילונית עם עיניים נוצצות?

אז זהו. שיש זכות לשאול שאלות. אם היו המצייתים לכלליו של האדמו"ר מתגוררים, נאמר, על מאדים, הרי שלדרך חייהם לא הייתה נגיעה והשפעה על שכניהם. אלא שמיליון חרדים, איש, אישה, נער ונערה, שמתגוררים במדינת ישראל, מנהלים אורח חיים שהופך לנטל על שכניהם. והעובדות ידועות - ניצול כוח פוליטי להשגת יתרונות עצומים. תקצוב כבד, השתמטות מנטל השירות הצבאי וכיו"ב.

השאלה שצריכה להיות מופנית למגזר החרדי - תגידו, אנשים, לאן אתם הולכים, איך אתם רואים את העתיד שלכם ושלנו? - לא עולה בסדרה של רוזנווקס. הוא לא מציג בפני מרואייניו - חביבים בפני עצמם - תמונה של מדינת ישראל בעוד עשר שנים, בעוד 20 שנה, כשגבו של החמור החילוני יישבר או כשיזדקף על רגליו האחוריות ויאמר די. רוזנווקס, שבוי ברצון להראות ולא להתעמת, מתעלם - ומסייע למרואייניו להתעלם - מהכתובת המופיעה על הקיר.

הבריחה מהעימות המבעבע מתחת לפני השטח הופכת את הסדרה של רוזנווקס לשיעור נחמד בהיסטוריה, בסוציולוגיה, ושומר אותה בקטגוריה של משקל קל ולא יותר. אז למדנו שהאישה החרדית נוסעת עם שבעה ילדים באוטובוס ממקום למקום. בראבו.

כאן 11, ישראל נגד פולין; ערוץ הספורט, לאון בן עטר נגד ישראל

על השווה והשונה בין הנער שהתפרץ למגרש במשחק נגד פולין, לנאומו של האזרח לאון בן עטר, שהתייחס לאברי הרבייה שלו לפני כשבועיים שיחקה נבחרת ישראל נגד נבחרת פולין במסגרת טורניר קדם היורו. דקות לפני תום המשחק התפרץ למגרש אוהד בן 15, שביקש להצטלם עם אחד משחקני פולין. מאבטח שרדף אחריו התנגש בשחקן פולני אחר ופצע אותו. המהומה הייתה גדולה, והתאחדות הכדורגל הישראלית - כלומר אנחנו - עוד נשלם עליה בעונש כבד בבית הדין הבינלאומי.

לאון בן עטר. צילום מסך

ערוץ שידורים אנגלי למשל היה מפנה מיד את המצלמה לכיוון השני, מסתיר מצופיו את ההתפרעות, תוך שהשדר מציין שאיננו מעודדים התנהגות כזו. ערוץ שידורים לבנטיני, נאמר כאן 11, ששידר את המשחק, שידר בשבעה קלוז־אפים ובשבעה שידורים חוזרים את המהומה, אגב כמובן אמירה שזה אוי ואבוי, ופויה, ולמה מתנהגים כך, ומתי נלמד, ומיד אחר כך מעניק לבודדים ברחבי הארץ שהחמיצו את המראות עוד כמה קלוז־אפים ושידורים חוזרים.

הגדיל - או הקטין - לעשות ערוץ הספורט, שבאחת ממהדורות חדשות הספורט שידר השבוע ראיון “בלעדי", כפי שציינו המגישים מירי נבו ואלי אילדיס, עם המתפרע בן ה־15 שפרץ למגרש. נבו ואילדיס קימטו כמובן את מצחיהם בחומרה הראויה כדי לבטא את סלידתם מהאירוע, ורק פעם נוספת ציינו כי הראיון הוא “בלעדי", כדי שיבין הצופה כי הצליחו להעלות בחכתם הישג עיתונאי השקול לפחות לראיון עם אליהו הנביא. או אז התיישב “פשכה" - הוא מוטי פשכצקי - מול המרואיין (ה"בלעדי"), קימט גם הוא את מצחו כנדרש והקשיב בתשומת לב עליונה לדברי הפישער המצטער, אכול רגשי החרטה, לא יודע מה עבר לי בראש, אל תעשו את זה וכהנה דברי בינה. וכדי להעניק תוקף לצערו, ולבלעדיות הראיון הבלעדי, ניתן לצעיר הפרס לכדרר ולהקפיץ כדור מול המצלמות, כדי שיראו כל החבר'ה איזה תותח הוא. ועל זאת ניתן לומר שכבר היו לערוץ הספורט פסגות בלעדיות מאלה.

על הישגו של בן ה־15 - ויסלח הקורא על ששמו לא נחרת בזיכרון - האפיל רק נאומו של האזרח לאון בן עטר בהפגנה ברחבת מוזיאון תל אביב בעד ראש הממשלה ונגד חוקרי המשטרה, היועץ המשפטי, שי ניצן, ליאת בן ארי, ואלה שעוד שכחתי. גם נאומו של בן עטר - שבאופן אישי אני לא משוכנע כי הוא מבדיל בין שי ניצן לחציל על האש - שהתייחס בעיקר לאברי הרבייה שלו, הוא לא מסוג הטקסטים שראויים להצטלם ולהישמע באופן תדיר על מסכינו, אלא שלפחות הפעם, החלטת מערכת ערוץ 12 להעלותם לשידור הייתה נכונה. צעקתו של בן עטר לא הייתה צעקת אדם בודד. היא העידה על מידת הזעם המבעבע בחלק מהציבור - אינני יודע מה גודלו. היא העידה על השתלטות הזעם על ההיגיון והמתינות בקרב ציבור שאיש אינו יודע מה גודלו, ואיש אינו יודע היכן ייבלם. והיא העידה שיש מי שיודע ללחוץ היטב על הכפתורים של ציבור זה בהצלחה גדולה, ומוטב לו ולכולנו שיפסיק. לכל דבר יש גבול.

"מלכויות של מטה" נמנעת מלהידרש לסוגיות המורכבות

הבריחה מהעימות המבעבע מתחת לפני השטח הופכת את הסדרה של רוזנווקס לשיעור נחמד בהיסטוריה, בסוציולוגיה, ושומר אותה בקטגוריה של משקל קל ולא יותר