מעבר לחוויה של הפגישה המחודשת עם ג’ורדן, אחת מנקודות החוזק של הסדרה הייתה שהזכירה לנו שמייקל ג’ורדן היה האגדה האמיתית היחידה שפגשנו בחיינו. ולגמרי מאידך, התמשכות הסדרה לאורך חמישה שבועות העניקה זמן רב לבעלי טורים לשלשל שפע של מילים מהסגנון שהיא מלמדת שג’ורדן היה רע, טיפש וגם אנטישמי. לא פחות מכך.
אם יש כאן מישהו טיפש מטופש הרי זה בוודאי לא מייקל ג'ורדן. בטח גם לא רע. בסדרה בה אני צפיתי היה כוכב אחד: מייקל ג'ורדן, שהבין מה נדרש משחקנים כדי לקחת אליפות מלבד לקפוץ גבוה ולשים את הכדור בטבעת, ותבע זאת מחבריו לקבוצה.
אם משווים את האינטנסיביות הרגשית הנדרשת ב-NBA למקבילה לה בליגות האירופאיות, ובמיוחד בברדק המסכן הקרוי הליגה הישראלית, הרי שג’ורדן בוודאי אינו רע אלא גם גאון. ובאשר להאשמות באנטישמיות, שרק השד יודע מאין גירד אותה הכותב, רק יצוין כאן שג’ורדן ביקש להתקבל למועדון גולף יהודי בשיקגו ונדחה עקב היותו שחור. אם בעקבות כך הוא לא אהב שם כמה מנהלים שבמקרה הם יהודים, אפשר בהחלט להבין לרוחו. מול הסדרה הנהדרת הזו צריך להסיר את הכובע. ואם אין מה לכתוב לא צריך לכתוב שטויות.
התרעות פיקוד העורף