קצת קשה להאמין שאת “להמציא את אנה" הפיקה יצרנית הלהיטים הסדרתית שונדה ריימס. ריימס היא מכונה אנושית: מכניסים מצד אחד כסף (והרבה. על החוזה הנוכחי שלה עם נטפליקס היא מקבלת 150 מיליון דולר), ומהצד השני יוצא להיט. אפשר להתווכח על טיבו של הלהיט: “האנטומיה של גריי", “מדריך לרוצח", “סקנדל", “ברידג'רטון“ ועוד רבים, ומספר המכורים לסדרות שלה הוא עצום. ומאידך, קשה שלא לפספס את טעם האוטומציה בסדרות שלה. היא אשפית השנינויות המשומשות והמיני־עלילות שראינו מי יודע כמה פעמים עד כה, והיא רוקחת אותן לתוך הסדרות שלה במיומנות של נגר ותיק. מי שאוהב - אוהב, מי שלא אוהב - משלטט במהירות הלאה במעלה השלט.
מהבחינה הזו, “להמציא את אנה" מפתיעה במידה מסוימת ביחס ליצירה האופיינית של ריימס. לפחות בתחילתה היא כמעט חפה ממניירות משומשות. אנה דלבי, או אנה סורוקין - יהא שמה האמיתי אשר יהיה, היא צעירה שמופיעה בניו יורק ונחושה בדרכה לטפס בסולם החברתי בעיר. אחרי תקופה שבה מתברר שהונתה בנקים, בתי מלון וגם כמה מחבריה בעיר - היא נעצרת ומועמדת למשפט.
סיפורה של אנה מעורר את סקרנותה של עיתונאית בשם ויויאן קנט, שמחליטה לגלות את האמת באשר לצעירה המסתורית - מיליונרית יורשת הון גרמנייה, כפי שהיא מציגה את עצמה, או נוכלת די מעורערת בנפשה, שבעזרת קסמה האישי ושאפתנותה האינסופית הצליחה להפיל בפח את אנשי ניו יורק.
“להמציא את אנה" מתבסס באופן כללי על סיפור אמיתי שהתפרסם בעיתונות האמריקאית, ובעקבותיו החליטה ויויאן, העיתונאית החוקרת הצעירה והנלהבת, לפצח את דמותה של אנה. מהבחינה הזו, “להמציא את אנה" נכשלת לגמרי. תשעה פרקים ארוכים חולפים, ואנה נשארת מסתורית לגמרי. אם כבר, דמותה של ויויאן מעניינת יותר כאישה הרה הנלחמת נגד שעון הזמן המתקתק לפני שתספיק להשלים את הכתבה ולהציל את הקריירה הדועכת שלה. אנחנו זוכים להיכרות ארוכה עם מכריה של אנה, אבל דמותה שלה, פנימיותה, מניעיה - נותרים מסתוריים לגמרי. הניסיון של שונדה ריימס להפתיע לא עובד לה כאן. אולי כדאי לה לחזור לפס האוטומציה במפעל.
התרעות פיקוד העורף