אי אז בשלהי 2007 החליט נפתלי בן סימון, הכתב הכלכלי דאז של הערוץ הראשון בתל אביב, להתפטר ממשרתו הטלוויזיונית ולהיעלם מהמרקע לבלי שוב. “בגיל מסוים, אחרי 17 שנה בערוץ הראשון, רציתי לבדוק איך נראים החיים מחוץ למים של הטלוויזיה ומחוץ לכלוב הזהב של הבועה הזאת, ואם אני יודע לשחות בהם", הוא מסביר כעת.
“למעשה, התלבטתי קשות. עם הולדת התינוקת השלישית שלי הבנתי שמרוב התרוצצות בשטח ככתב, קצת פספסתי את הילדות של שני הגדולים שלי. נהיה לי ברור שהחדשות והטלוויזיה הן לא הכל בחיים. אז הרגשתי צורך להיות עם התינוקת החדשה יותר משהייתי עם שני אחיה".
ב־2015 הפתיע בן סימון כשהחליט לחזור לזירה הציבורית, הפעם כפוליטיקאי ולא כעיתונאי. “החלטתי לנסות את מזלי ולהתמודד בפריימריז של הליכוד וחוויתי את אחת החוויות המדהימות בחיי", הוא מספר. “לקראת הבחירות לכנסת ה־20 חרשתי את הארץ לאורכה ולרוחבה כדי להשיג תמיכה. בעוד שאחי, דניאל, ייצג את העבודה בכנסת, אני פעלתי בליכוד. אהבתי את העממיות ואת הפשטות שמצאתי שם".
בניגוד לאחיו הגדול, לא זכה בן סימון במושב הנחשק בכנסת: “די הלכתי לאיבוד במהלך הפריימריז, הטעות הבסיסית שלי הייתה ניסיון להתחבב על חברי מרכז הליכוד מתוך כוונה להשתלב באחד המחוזות ולא ברשימה הארצית עם כל הדילים, מה שלא צלח. כשלא נראתה לי התנהלותה של המפלגה בנושאים חברתיים, הודעתי שדרכי בה הסתיימה. הסתייגתי מהתפיסה שלפיה או שהליכוד מרכיבה ממשלה או שהולכים שוב לבחירות. חשבתי שזאת בגידה ברצון הבוחר ובאינטרס הלאומי, מה שהיה מנוגד לסרגל המצפוני שלי ולהגינות שאיתה אני מזוהה".
כפי שאירע במשפחות רבות, העלייה לישראל לא היטיבה עם מעמדו במשפחה של אביו של בן סימון. “בארץ הוא נהיה תלוש לגמרי, לאחר שבצבא נאמר לו שאין בו צורך והוא נהיה מחסנאי בתור אזרח עובד צה"ל", הוא מספר. “דניאל, המבוגר ממני בשבע שנים, נעשה האבא שלי באסיפות ההורים".
בן סימון גדל בקריות ויצא ללמוד בבית הספר הטכני של חיל האוויר. “זה היה מפלט מהצפיפות בבית, שבו לא היה מקום לכולנו", הוא נזכר. “לאחר שירות צבאי כטכנאי מטוסים, למדתי באוניברסיטת חיפה סוציולוגיה ומדעי המדינה". לדבריו, תמיד ידע שיגיע לתקשורת. “מילדות הצטברו אצלי קלסרים מלאים בקטעי עיתונות", הוא אומר. “אחי, דניאל, היה בשבילי התקווה והאור לאופק שציפיתי להגיע אליו. לאן שהוא הלך, הלכתי בעקבותיו. ראיתי בו כרטיס הכניסה שלי לחברה הישראלית".
הוא השלים תואר שני בתקשורת באוניברסיטה העברית, ולמחייתו עבד כשוער בבית מלון ירושלמי, שם פגש במקרה את שמעון שטרית, אז חבר כנסת טרי של העבודה. הוא הפך לעוזרו הפרלמנטרי, עד שהבחין במודעה בדבר מבחנים למחלקת החדשות של הערוץ הראשון. “הודיתי לשטרית על ההזדמנות שקיבלתי ממנו", הוא מספר.
עוד הוא הוסיף: “נפרדתי מתפקיד העוזר שלו כשראיתי סיכוי להגשים בטלוויזיה את חלום חיי שלי: הילד מהקריות ששאף לשדר ולסיים את השידורים במשפט ‘תודה שהייתם איתנו, לילה טוב מירושלים’, שתרגלתי אין ספור פעמים. כשנמניתי עם הקומץ שהתקבל לטלוויזיה בתום קורס הכתבים מתוך ה־1,500 שניגשו למיונים הראשונים, הרגשתי שנפתחו בפניי שערי האליטה של החברה הישראלית".
ביום שבו סיים את קורס הכתבים, ב־91’, פרצה מלחמת המפרץ הראשונה. “ישר נגעתי בהיסטוריה", הוא נזכר. “בתור החדש הוטל עליי לענות לטלפונים. אז הגיע הטלפון מוושינגטון, ועל הקו היה יאיר שטרן, אז כתב הערוץ שם. ‘תודיע לכולם במערכת, שמלחמת המפרץ נפתחה וארצות הברית יצאה למתקפה’, אמר לי".
בהמשך מונה בן סימון לכתב הערוץ לענייני חינוך. “הכהונות של השרים זבולון המר, שולמית אלוני ואמנון רובינשטיין היו התקופות המרתקות ביותר בתחום", הוא מציין, “אך אז, בגל הפיגועים הגדול, קיבלתי על עצמי גם משימות שונות לגמרי: כעולה החדש שעלה ארצה ב־70’, כחלק ממימוש השאיפה שלי לישראליות, התנדבתי לסקר את הלוויות הצבאיות.
כשהיו הפיגועים בירושלים, ישר רצתי לדווח מהם, למשל ב’סבארו’. לא האמנתי למה שקרה שם. הרי מדי פעם נהגתי לאכול שם פיצה, והנה מולי חלקי גופות. שכנעתי את עצמי להיות בשידור מאופק ומקצועי, אבל הייתי מרוסק מבפנים, כשראיתי איזו זוועת עולם גרם הפיגוע. אפילו לא הייתה לי שהות לבכות, כי ישר טסתי לבית החולים, להיות עם פצועי הפיגוע.
הרגשתי אז שרוט לחלוטין, אבל מי חשב אז על טיפול פסיכולוגי. רק עם שובי הביתה יכולתי להתפרק. במהלך האינתיפאדה השנייה היה הפיגוע בקפה ‘מומנט’ בירושלים. זמן קצר לפני כן שידרתי מהפגנה מול מעון ראש הממשלה הסמוך בבלפור. בתום השידור קפצתי עם הצוות לבית הקפה כדי לשתות שם קפה ולהירגע. היינו מרוצים שהיום עבר בשקט, וכבר נסענו מהמקום. דקות לאחר שעזבנו את המקום קיבלתי הוראה מהמערכת לחזור ל’מומנט’, שם התרחש פיגוע התאבדות מזוויע. נשברתי מהשידורים האלה".
במקביל להיותו כתב שטח מובהק, ערך בן סימון כתבות תחקיר שזיכו אותו בפרסים יוקרתיים. בהיותו הכתב לענייני שיכון קיבל הצעה, שכתב צמא סקופים איננו יכול לסרב לה. “בוא תראה איך חרדים עושקים חרדים", הציע לו בטלפון אלמוני. כך יצא בן סימון בגפו לשטח, שם התקשה להאמין לממצאים שנפלו בידיו והפכו לכתבת תחקיר ליומן שישי, שהביאה לו את פרס מנהל הטלוויזיה.
“ממשלת ישראל החליטה להקים לחרדים ברכס שועפט שכונה מסובסדת לחלוטין, ומה שהתגלה הוא שבמקום זכאי דיור, השתלטו על העניין גורמים שרכשו שלא כדין דיור בפרוטות", הוא מספר. “מחופש למתווך דירות, שחיפש כביכול לרכוש בית לקרוב משפחה חרדי מצרפת, הצלחתי להגיע לכל המעורבים בפרשה. בסופו של דבר מישהו מלמעלה הביא לסגירת התיק, שכלל לא נחקר בתואנה של חוסר עניין לציבור".
כתבת יומן שישי נוספת שהניבה לו פרס הייתה תחת הכותרת “רקדנית הבטן והשגריר המצרי בישראל". זה היה ראיון בלעדי עם הרקדנית שהתלוננה כי שגריר מצרים בישראל מוחמד בסיוני ניסה לאנוס אותה. “כשיחסי ישראל ומצרים היו על הכף, בממשלה לא ידעו איך לצאת מזה", מספר בן סימון. “בסופו של דבר בסיוני, שסירב להיחקר בטענת חסינות דיפלומטית, לא שב לישראל".
כמו כן, זכה בן סימון בפרס קרן פראט לאיכות הסביבה על כתבת היומן שלו שהביאה להוצאת כלובי הדגים שזיהמו את ים סוף. “צללתי עם צוללנים כדי לצלם את הכלובים, שכמעט פגעו אנושות בשוניות האלמוגים", הוא מספר. “כאן המאבק הציבורי בעקבות הכתבה הוכתר בהצלחה". “ראיתי בחשיפות אלה שליחות", אומר בן סימון. “רק מי שמאמין שהוא מסוגל לשנות משהו ולהשפיע, שייכנס לעבוד בחדשות הטלוויזיה. מי שבא לעבוד במקום כזה רק כדי להיחשף לזרקורים, טועה".
התרעות פיקוד העורף