המוח הרואה: שיקום נוירו-ויזואלי כגשר בין ראייה, תנועה, קשב ותפקוד

מאת: מרב יצחקי

המודל הקלאסי של הראייה מתייחס לעין כמצלמה – מערכת שקולטת מידע חזותי, ממקדת אותו ומעבירה אותו למוח. בהתאם, בדיקות ראייה שגרתיות מתמקדות בעיקר בשאלה: מה רואים – חדות, זיהוי פרטים, צבעים וקריאה. אלא שמבחינה נוירולוגית, המערכת הפוקלית (Focal System), האחראית על זיהוי פרטים וקריאה מודעת, מהווה כ -6%  בלבד מהעיבוד הראייתי. רוב פעילות הראייה מתבצעת דרך המערכת היקפית (אמביינטית) – מערכת מהירה, לא מודעת והישרדותית, העוסקת בשאלות כמו: איפה אני? כיצד הגוף נע? האם הסביבה בטוחה? וכיצד נשמר שיווי המשקל? מערכת זו אחראית על תפקודים כמו ויסות יציבה, התמצאות במרחב, תנועה, קשב חזותי וסינון גירויים.

מבחינה התפתחותית ונוירולוגית, העין היא חלק בלתי נפרד מהמוח. היווצרות מערכת הראייה מתחילה כבר במהלך ההתפתחות העוברית. עצב הראייה והרשתית מוגדרים כחלק ממערכת העצבים המרכזית,  ברשתית עצמה מצויים נוירונים ותאים הדומים לאלה שבמוח. למעשה, המוח אינו רק "מקבל" באופן פסיבי מידע מהעין – הוא מנהל אותו. חלק ניכר מהמידע החזותי אשר מגיע למערכת הראייה מבוסס על עיבוד קודם, הֶקשר, זיכרון וציפייה. לכן, פגיעות נוירולוגיות רבות אינן בהכרח ניכרות בחדות הראייה, אלא ביכולת של המוח לנהל, לסנן ולארגן מידע חזותי.

אצל מטופלים לאחר פגיעות ראש וזעזוע מוח, נפוצה במיוחד פגיעה במנגנוני סינון המידע החזותי. כאשר המוח מתקשה לווסת את כמות הגירויים הנכנסת, נוצרת תחושה של עומס חזותי: סנוור, קושי בסביבה עמוסה, תחושת "כאוס", עייפות חזותית ולעיתים גם Visual Snow – תחושה של "שלג" או "רעש" בשדה הראייה. כמובן, פגיעה בתנועות העיניים עצמן עלולה לגרום לקושי בקריאה, מעברים איטיים בין שורות, איבוד מקום בטקסט, כפילות, עייפות, כאבי ראש ופגיעה בתיאום בין העיניים.

מערכת הראייה קשורה באופן הדוק גם למערכת שיווי המשקל (הווסטיבולרית). לכן, פגיעות בגזע המוח או בצרבלום ("המוח הקטן") עלולות לגרום לסחרחורות, חוסר יציבות וקושי בהתמצאות במרחב. כמו כן, אזורי השליטה בתנועות העיניים חופפים בחלקם לאזורי הקשב ולפונקציות הניהוליות שבמוח. משום כך, קורה שקשיי קשב, מוסחוּת או קושי בארגון מידע אינם נובעים רק ממקור קוגניטיבי – אלא גם מעומס ראייתי-מוחי.

הטיפול מבוסס על גמישות המוח ויכולתו ליצור קשרים עצביים חדשים ולעקוף אזורים שנפגעו.

השיקום הנוירו-ויזואלי משלב בין גישה רסטורטיבית (מאחה) – שמטרתה לבנות מחדש יכולות שנפגעו, לבין גישה קומפנסטורית (מפצה) – המספקת כלים לתפקוד יעיל יותר כבר בשלבי השיקום. הטיפול כולל תרפיה ויזואלית מובנית, שלעיתים מתוארת כ"פיזיותרפיה לעיניים". זהו תהליך הדרגתי המבוסס על אימון של תנועות עיניים מהירות, מעקב חזותי, ייצוב מבט, תיאום דו-עיני, מעבר בין מיקוד לרחוק ולקרוב, ויסות עומס חזותי ועיבוד מידע חזותי. במקביל, נעשה שימוש באמצעים קומפנסטוריים בהתאמה אישית, ובהם: פריזמות, פילטרים להפחתת עומס חזותי וסנוור, עדשות ייעודיות לקריאה ולתנועה והתאמות סביבתיות ותפקודיות. בחלק מהמקרים, פילטרים חזותיים מסייעים בהפחתת כמות הקלט שהמוח נדרש לעבד, ובכך מאפשרים למערכת לחזור לתפקוד יעיל יותר.

חשוב גם לדעת שמערכת הראייה מחוברת באופן עמוק למערכות התנועה, הקשב, הזיכרון והוויסות הרגשי. במצבי סטרס, חרדה או טראומה, מערכת העצבים מגויסת להישרדות – ולעיתים מתרחשים קשיים במיקוד ובסינון מידע חזותי אף ללא פגיעה עינית ישירה. תנועות העיניים עצמן קשורות למנגנוני עיבוד רגשי וזיכרון, וזהו גם אחד הבסיסים הנוירולוגיים לשיטות טיפול כמוEMDR  . מכאן, עבודה על נשימה, יציבה, ויסות חושי והרגעה עשויה להשפיע באופן ישיר גם על תפקודי הראייה.

עבור אנשי ונשות טיפול וחינוך, ההבנה כי קשיי קשב, התארגנות, קריאה, ויסות או תנועה עשויים להיות קשורים גם למרכיב נוירו-ויזואלי, פותחת אפשרויות אבחון והתערבות נוספות.