המס הסודי שאתם משלמים בסופר: ה"קומבינה" של הישראלים שמייקרת את הקניות | ד"ר חזי גור מזרחי

כשהלקיחה הקטנה הופכת לנורמה

בעלי חנויות, מנהלי סניפים ועובדי קמעונאות מכירים היטב את התופעה. לקוחות אוכלים ממוצרי התפזורת, פותחים אריזות במהלך הקנייה, משאירים עטיפה ריקה על המדף ולעיתים מעבירים בקופה רק חלק מהמוצרים שבעגלה. מבחינה משפטית אפשר לקרוא לכך גניבה, אך מבחינה צרכנית וחברתית חשוב להבין גם את מנגנון ההצדקה שמאחוריה.

לא תמיד מדובר באדם שנכנס לחנות מתוך תכנון עברייני. לעיתים זהו צרכן נורמטיבי לכאורה, בעל הכנסה סבירה ומעמד חברתי מבוסס, שמחליט כי מותר לו לקחת מעט, לטעום או לא לסרוק פריט קטן. הוא משכנע את עצמו שהסכום זניח, שהרשת מרוויחה מספיק או שהמחירים הגבוהים כבר מצדיקים את המעשה.

חופן אגוזים אינו באמת בחינם

מוצרי התפזורת הם אחת הדוגמאות הבולטות. צרכן ניגש למכל האגוזים, הפיצוחים או הפירות היבשים, לוקח חופן ואוכל במהלך הקנייה. מבחינתו זו טעימה או נשנוש מזדמן. בפועל, חופן אגוזים איכותיים עשוי להיות שווה יותר מעשרה שקלים.

כאשר פעולה כזאת חוזרת לאורך יום שלם, בכמה מחלקות ובמספר גדול של סניפים, היא כבר אינה טעימה. היא אובדן מלאי. כך גם בקבוק שתייה שנפתח ולא שולם, מאפה שנאכל לפני השקילה, מוצר קוסמטיקה שנפתח לשימוש או פריט שלא נסרק בקופה העצמית.

המעבר לקופות עצמאיות הרחיב את חופש הפעולה של הצרכנים, אך יצר גם מרחב חדש של טעויות והשמטות. יש מי שבאמת שוכח לסרוק מוצר, ויש מי שמסווג מוצר יקר תחת קוד של מוצר זול יותר. הבעיה מתחילה כאשר תחושת הקיפוח הופכת בעיני הצרכן לרישיון פרטי לקבוע לעצמו הנחה.

הגנב החדש אינו בהכרח רעב

נוח להסביר גניבות מחנויות באמצעות יוקר המחיה. אכן, משקי בית רבים נמצאים תחת לחץ כלכלי, אך ההסבר הזה אינו מספיק. התופעה כוללת גם מוצרי פרימיום, תמרוקים, אלכוהול, גבינות יקרות, קפה, סכיני גילוח ומוצרים שאינם צורכי קיום בסיסיים.

בעבר רשתות שיווק חששו במיוחד מהצגת בשמים, דאודורנטים וסכיני גילוח. כיום, כאשר 400 גרם גבינה במעדנייה עשויים לעלות יותר מדאודורנט ולעיתים להתקרב למחירו של בושם בסיסי, כמעט כל מחלקה הפכה למחלקה של מוצרים יקרי ערך.

ככל שהמחירים עולים, כל יחידה שנעלמת מהמלאי מייצגת הפסד גדול יותר. לכן התופעה אינה מוגבלת עוד לפריטים קטנים שקל להסתיר. גם גבינות, תחליפי חלב, חומרי ניקוי, קפה ומארזים משפחתיים הופכים ליעד, ולעיתים דווקא בידי מי שאינם נתפסים בעיני הסביבה כעבריינים.

מהו פחת קמעונאי

בעולם הקמעונאות משתמשים במונח פחת כדי לתאר את הפער בין המלאי שאמור להימצא בחנות לפי הרישומים לבין המלאי הקיים בפועל. הפער יכול לנבוע מגניבות לקוחות, גניבות עובדים, טעויות בקבלת סחורה, נזקים, קלקול, מוצרים שפג תוקפם ושגיאות בקופה. לכן אין לייחס את כל הפחת לציבור הלקוחות.

עם זאת, לקיחת מוצרים ללא תשלום היא מרכיב משמעותי בתופעה. במקרים רבים חלק מהאירועים כלל אינו מדווח, משום שהטיפול בכל מקרה דורש זמן, תיעוד, כוח אדם ולעיתים גם עימות עם הלקוח. מבחינת העסק, גם אירוע שלא הגיע למשטרה נותר הפסד כלכלי מלא.

הפחת אינו סעיף טכני בלבד. הוא נמדד, מנוהל ונלקח בחשבון בעת קבלת החלטות מסחריות. כאשר שיעורו עולה, העסק נדרש להשקיע יותר בבקרה ובאבטחה או לפצות על האובדן במקומות אחרים.

מי משלם על המוצר שנעלם

כאשר מוצר נלקח ללא תשלום, ערכו עובר למאזן ההוצאות של העסק. קמעונאי מתמחר את פעילותו בהתאם למחיר הקנייה מהספק, שכר העובדים, שכירות, ארנונה, חשמל, הובלה, קירור, מימון, בלאי ואובדן מלאי.

לא תמיד ההפסד מתגלגל לעלייה ישירה במחירו של המוצר שנלקח. לעיתים הוא מפוזר על פני קטגוריה שלמה, מצמצם את עומק המבצעים, מקטין את מספר העובדים במשמרת או מוביל להשקעה נוספת במצלמות, מאבטחים, שערים, תגיות ומערכות בקרה. לכל אחד מהצעדים האלה יש עלות.

הטענה שבית העסק "יכול לספוג" את הלקיחה מתעלמת ממנגנון הפעולה של הקמעונאות. רשת גדולה מנתחת את שיעורי הפחת ומכניסה אותם למכלול השיקולים התפעוליים והמסחריים. חנות פרטית, הפועלת לעיתים בשולי רווח מצומצמים, בוודאי אינה יכולה להתייחס לאובדן מתמשך כאל תרומה לציבור.

בסופו של התהליך העלות מתחלקת בין העסק, העובדים והלקוחות המשלמים. הצרכן הישר, שמעביר כל מוצר בקופה ומשלם גם כשהמחיר מכעיס אותו, מסבסד במידה מסוימת את מי שהחליט שהכללים אינם חלים עליו.

המחיר שאינו מופיע על המדף

לתופעה יש גם מחיר שירותי וחברתי. כאשר חנות חווה רמת פחת גבוהה, היא משנה את הדרך שבה היא פועלת. מוצרים מועברים מאחורי דלפק, ארונות ננעלים, מספר אנשי הביטחון גדל והעובדים נדרשים לעקוב אחר לקוחות במקום להתמקד בשירות.

הלקוח הנורמטיבי נאלץ לקרוא לעובד כדי לקבל מוצר פשוט, להמתין לפתיחת ארון או לעבור בדיקות ביציאה. חוויית הקנייה נעשית איטית, חשדנית ופחות נעימה. גם היחסים בין עובדים ללקוחות נפגעים: העובד מתחיל לראות בכל לקוח חשוד, והלקוח מרגיש שעוקבים אחריו.

כלומר, המוצר שנעלם אינו מייצר רק הפסד כספי. הוא יוצר עלויות תפעול, פוגע באמון ומשנה את תרבות הקנייה בחנות כולה.

יוקר המחיה אינו רישיון

חשוב להבחין בין אדם שלוקח מזון מתוך מצוקת קיום קיצונית לבין מי שהופך את הכעס על המחירים להצדקה ללקיחת רכוש. שני המצבים אינם זהים, גם אם בקופה שניהם מסתיימים במוצר שלא שולם.

יוקר המחיה הוא בעיה ממשית, והוא מחייב תחרות, צרכנות נבונה, פיקוח וביקורת על התייקרויות שאינן מוצדקות. אך הוא אינו מבטל את הגבול בין מחאה צרכנית לבין לקיחת מוצר. צרכן רשאי לוותר על הקנייה, להשוות מחירים, לעבור למתחרה, לבחור מותג פרטי, לפרסם ביקורת ולדרוש שינוי. הוא אינו רשאי לקבוע לעצמו הנחה באמצעות אי תשלום.

כאשר חברה מתחילה להתייחס לעבירות קטנות כאל דבר מותר, הגבולות משתנים. תחילה זה חופן אגוזים, לאחר מכן בקבוק שתייה, ובהמשך מוצר שלא נסרק משום ש"גם כך גובים מאיתנו יותר מדי". זו אינה רק שאלה משפטית. זו שאלה של נורמה ציבורית.

מס בלתי רשמי על הצרכן הישר

לא כל עליית מחיר נגרמת מגניבות, ואין לייחס את יוקר המחיה בישראל לתופעת הלקחנות. מחירי המזון מושפעים משערי מטבע, עלויות ייצור, יבוא, רגולציה, ריכוזיות, תחרות, שכר, אנרגיה ושרשרת האספקה.

עם זאת, הפחת הוא מרכיב כלכלי ממשי. כאשר הוא גדל, גם עלויות האבטחה, הבקרה והתפעול גדלות, והיכולת של העסק להציע מחירים תחרותיים נפגעת. במובן הזה אפשר לראות בו מס בלתי רשמי: לא המדינה גובה אותו, אלא התנהגותם של חלק מהצרכנים מטילה אותו על כלל הציבור.

בכל סניף, בכל שכונה ובכל סוג של אוכלוסייה יש מי שמרשה לעצמו לקחת משום שהוא בטוח שהמעשה קטן, שהרשת עשירה או שאיש לא ייפגע. אבל מישהו תמיד משלם. פעם זה בעל החנות, פעם העובד, פעם השירות, ופעמים רבות זה הצרכן הבא בתור, זה שלא לקח דבר ושילם על הכול.