לא צריך סל קניות שלם כדי להבין שישראל יקרה. לפעמים מספיק המבורגר אחד. מחירו של ביג מק בישראל עומד על כ-23 שקל, שהם כ-7.7 דולרים - תוצאה שמציבה את ישראל במקום השני בעולם במחירו הדולרי של ההמבורגר, אחרי שווייץ בלבד.
הבחירה בהמבורגר אחד במקום בסל קניות רחב אינה מקרית. גופים כמו הבנק העולמי משווים אלפי מוצרים ושירותים כדי למדוד פערים בכוח הקנייה, אך מדובר בתהליך מורכב ואטי, שהתוצאות שלו מתפרסמות לעיתים בפיגור של שנים. מדד הביג מק מציע קיצור דרך: מוצר מוכר, שנמכר בעשרות מדינות ומיוצר כמעט באותה מתכונת בכל מקום.
גם אם הוא נראה פשוט, הביג מק מכיל יותר מ-60 רכיבים וחומרי גלם. מחירו מושפע לא רק מבשר, לחם, גבינה (במסעדות הלא כשרות...) וירקות, אלא גם מעלויות השכר, השכירות, החשמל, המיסוי והרגולציה בכל מדינה. לפי מחקרים שצוטטו באקונומיסט, עלות העבודה לבדה עשויה להוות כמעט מחצית ממחירו. כך, מוצר אחד מצליח לרכז בתוכו שורה ארוכה של פערים בין כלכלות.
בארצות הברית עולה כיום ביג מק 6.22 דולרים. בשווייץ מחירו מגיע ל-7.30 פרנק, שהם כ-9.04 דולרים, ואילו בטייוואן הוא עולה 78 דולר טייוואני בלבד, כ-2.42 דולרים. במחיר של ביג מק אחד בשווייץ אפשר לקנות כמעט ארבעה בטייוואן.
הפער הזה נראה כמו עוד הוכחה ליוקר המחיה בישראל ובשוויץ, ובמידה רבה הוא אכן כזה. מחיר גבוה של מוצר אחיד משקף עלויות מקומיות גבוהות, מהשכר שמשלמת המסעדה ועד דמי השכירות והמחיר שהיא משלמת לספקים.
אבל כאן מגיעה גם הכוכבית. המדד אינו משווה רק את המחיר שמשלם הצרכן בכל מדינה, אלא ממיר אותו לדולרים. לכן הוא משקף שילוב בין יוקר המחיה לבין שער החליפין. כאשר השקל מתחזק, כל מוצר שנמכר בישראל נראה יקר יותר במונחים דולריים, גם אם מחירו בשקלים לא השתנה.
במילים אחרות, ישראל מדורגת גבוה בגלל שילוב של שני גורמים: מחיר מקומי גבוה ומטבע חזק. אילו השקל היה נחלש, הביג מק הישראלי היה יורד בדירוג העולמי, אף שהצרכן המקומי היה ממשיך, לפחות בשלב הראשון, לשלם אותם 23 שקל. אלא שזו לא בהכרח בשורה טובה ליוקר המחיה. שקל חלש מייקר מוצרים מיובאים וחומרי גלם שנרכשים במטבע זר, ובהמשך עלול להתגלגל למחירי המזון, הדלק ומוצרים נוספים. כלומר, ישראל הייתה אולי הופכת לזולה יותר בטבלת הביג מק, אך משק הבית הישראלי היה עלול לשלם יותר בפועל.
זו גם הסיבה שמדד הביג מק אינו יכול לקבוע שישראל היא המדינה השנייה היקרה בעולם. הוא מבוסס על מוצר אחד בלבד, ואינו כולל דיור, תחבורה, בריאות, חינוך ושירותים נוספים שתופסים חלק גדול מהוצאות משק הבית. נוסף על כך, מדינות עשירות נוטות להיות יקרות יותר מלכתחילה, בין היתר משום ששכר גבוה בענפים היצרניים מחלחל גם לענפי השירותים ומעלה את עלויות העבודה ואת המחירים.
למדד יש גם מגבלה נוספת. הביג מק אולי מרכז בתוכו יותר מ-60 רכיבים ועלויות, אבל כמעט כולם נמצאים בצד ההוצאה. הוא בוחן כמה עולה לצרכן לקנות מוצר, ולא כמה כסף נשאר לו לשם כך אחרי מסים. מדינה יכולה, לפחות תיאורטית, לגבות מס הכנסה של 95% ולסבסד את מחיר ההמבורגר. במקרה כזה היא הייתה נראית זולה מאוד במדד הביג מק, אף שספק אם רבים היו מעדיפים לחיות במקום שבו נשארים בידיהם רק 5% מהשכר.
לכן, למרות המקום השני של ישראל בטבלה, כדאי לקחת את הדירוג בעירבון מוגבל. מדד הביג מק מלמד לא מעט על רמת המחירים ועל שער החליפין, אבל הרבה פחות על רמת החיים הכוללת, שתלויה גם בשכר, במיסוי ובשירותים שהמדינה מספקת. גם האקונומיסט מדגיש שהרעיון רציני יותר מהמספר המדויק: לאורך 40 שנותיו המדד הצליח לעיתים לזהות מטבעות יקרים או זולים, אך יכולת החיזוי שלו נותרה חלקית, ומטבעות מסוימים נשארו "יקרים" או "זולים" במשך שנים ארוכות.
התרעות פיקוד העורף