למצב הזה יש סיבות רבות, שלרוב אנו נוטים לייחס לתחום הנפשי: לדבר על "התאווררות", על הצורך להירגע ועל עוד המון דברים שכבודם במקומם מונח, אבל לא היו מתאפשרים אלמלא הפן הכלכלי.
מעניין לבחון את יחסי האהבה-שנאה שאנו מנהלים גם עם מדינת ישראל וגם עם העולם הגדול לא דרך ביטחון, שלום עכשיו או אחר כך, "כן-ביבי לא-ביבי", שוויון בנטל, אנטישמיות גואה במדינות שפעם נחשבו לחברות ועוד - אלא דרך השקל שבכיס. תכף נחזור לאולם הטיסות היוצאות, אבל קודם כל בידוק ביטחוני מהיר בדמות תחושת תסכול גואה דווקא בקרב ישראלים רבים מהזן ש"יכול להרשות לעצמו".
נתח והפסד
אחרי בהייה בוויטרינה, נמצא לי נתח מרהיב במשקל שני קילוגרמים. מעט יותר ממה שרציתי, אבל הנתח היה כה יפה, עד שלא רציתי לפגוע בשלמותו. המחיר הכה אותי בהלם קל: 215 שקל לקילו, שהם 430 לנתח שבחרתי. כלומר, אני יודע שבשביל חומרי גלם טובים צריך לשלם – וכ"פודי" אני מוכן לרוב לשאת בהוצאה הנוספת - אבל 430 שקל לנתח של שני קילו? אללי...
הסבנו לשולחן, לגמנו יין טוב, אכלנו מהסלטים שרקחתי ומבשרים קרים שהבאנו עימנו מהגיחה הארוכה למדריד, והשניים סיפרו לנו על קורותיהם במהלך השבועות שחלפו מאז שהתראינו בפעם האחרונה. מדובר בזוג שאוהב לאכול ולשתות – יוצא, מבלה ומשלם, אבל לאחרונה מתלווה לבילוי הזה גם תחושת חמיצות גוברת בשלב החשבון: התחושה היא שחלק מהמסעדנים התייאשו מהתקווה להרחיב את מעגל לקוחותיהם ועברו משיווק לגביית יתר, בניסיון להוציא יותר דווקא מהלקוחות הנאמנים שלהם.
אטרקציה בסופרמרקט
איך כל זה מתנקז לטרמינל בנתב"ג? פשוט מאוד: אנחנו נוהרים לחו"ל לא רק כדי לראות נופים עוצרי נשימה, ארכיטקטורה קלאסית ומוזיאונים, אלא גם – ואולי אף בעיקר - כדי להרגיש לארג’ים בלי לצאת פראיירים.
שיטוט ברחבי סופרמרקט ממוצע באירופה או באמריקה הצפונית, אפילו במדינות שנחשבות יקרות יחסית, מעורר התפעלות לא רק מהמבחר והמגוון, אלא בעיקר מהמחירים. פעם חזרו מחו"ל עם שוקולד טבלרון ובושם פאקו-רבן, היום יש מי שחוזרים עם טרולי מלא במוצרים מהסופר.
הטור הקודם עסק בתאוות החיים של הישראלים, בעובדה שאנו אוהבים להיות (ולהרגיש!) לארג’ים. ובכן, ביקור כמעט בכל מדינה אפשרית בעולם הוא חיבור אולטימטיבי בין הרצון להיות לארג’ים – התחושה המועדפת על הישראלים, לבין חוסר הרצון לצאת פראיירים, הדבר שישראלים הכי מתעבים.
בישראל קשה להיות לארג’ בלי לצאת פראייר, כי "לצאת פראייר" אין פירושו בהכרח לשלם 250 שקל (יותר מ-70 יורו!) על בקבוק יין במסעדה, אלא לשלם את הסכום הזה עבור יין שאתה יודע שעולה למסעדה 50 שקל. אפילו אם תוסיף על המחיר הסיטונאי של הבקבוק את העלות היחסית של החזקת המקום והצוות, תגלה שהמסעדה תצא ברווח סביר גם אם יגבו תמורתו 100 שקלים. מישהו נתקל לאחרונה ביין במחיר הזה במסעדה בתל אביב?
אז נכון שאם אתה פודי אמיתי, אין לך ברירה אחרת. אתה מתנחם בעובדה שאין לך חיבה לנדל"ן או לרכבי אספנות, חושק שיניים, פותח את הארנק וחוזר הביתה ברגשות מעורבים: כן, היה טעים - אבל באיזה מחיר? אם תרצו, יותר מכל מניע אחר, זה מה שדוחף אזרחי מדינה קטנה ומוקפת אויבים, אבל עם מטבע חזק ושכר ממוצע של כ-4,300 יורו לחודש (כ-15,000 שקל), לצאת לחופשות כל אימת שרק מתאפשר.
מרגוע ואוורור ממבזקי חדשות הם בונוס נהדר, אבל מה שדוחף אותנו לנתב"ג וממנו לרחבי העולם הוא בעיקר העובדה שכאשר אנחנו עומדים על השקל החזק שלנו אנחנו מרגישים גבוהים יותר, הן בסנטימטרים והן במט"ח.
התרעות פיקוד העורף