הטריק שהפיל את מחיר הדבש - ולמה הוא לא מגיע לחלב וללחם | ד"ר חזי מזרחי

מי שנכנס בשבועות האחרונים לרשתות השיווק מגלה מחיר שכמעט לא הכיר בקטגוריה הזו: קילוגרם דבש בפחות מ-15 שקל. במשך שנים, קילוגרם של מותג מוביל עלה 40, 45 שקל ולעיתים אף יותר. פתאום, בלי אזהרה מוקדמת, המספר הזה קרס.

הסיבה אינה סוד ואינה נס שוק חופשי. משרד החקלאות וביטחון המזון חילק השנה מכסת יבוא של 400 טונות דבש בפטור ממכס לתשעה קמעונאים ויבואנים, אחרי שאלה התחרו ביניהם על המחיר הנמוך ביותר לצרכן. מי שהציע הכי הרבה הנחה, קיבל מכסה גדולה יותר. התוצאה: מחיר ממוצע משוקלל של 16.6 שקל לקילוגרם, לעומת עשרות שקלים במדף הרגיל.

וכאן בדיוק נטמנת השאלה המטרידה של הכתבה הזו: אם המדינה מצליחה לעשות את זה בדבש, למה בלחם, בחלב ובמוצרי יסוד אחרים אנחנו עדיין מחכים?

הטבלה שממחישה את הפער

לא כל הרשתות זכו במכסה, ולא כל הרשתות הגיבו באותה עוצמה. כדי לראות את התמונה בלי להסתחרר ממספרים, הנה כל הנתונים במקום אחד, כולל מחיר לקילוגרם אחיד להשוואה, וסימון מי בכלל השתתף במכרז הממשלתי:

השורה התחתונה של הטבלה היא הסיפור עצמו: בין 12.90 שקל לקילוגרם ל-45.90 שקל יש פער של פי שלושה וחצי. גם כשמדובר במותגים שונים, מקורות שונים ואריזות שונות, פער כזה כבר דורש הסבר. הכלל החשוב לצרכן השנה הוא לא להסתכל על מחיר הצנצנת אלא על המחיר לקילוגרם, כי אריזה קטנה יכולה להיראות זולה ולמעשה להיות יקרה יותר ליחידת משקל.

כמה תשלמו ל-100 גרם דבש?

זה כבר קרה בעבר, וזה עובד

מי שחושב שההוזלה היא אירוע חד-פעמי, כדאי שיבדוק את מגמת המחירים בהליך הזה לאורך השנים:

המגמה ברורה: תוך ארבע שנים המדינה בנתה מנגנון שבו התחרות בין הזוכים במכסה מצליחה למשוך את המחיר הממוצע כלפי מטה, שנה אחר שנה. וזה לא נשאר רק אצל היבואן. כבר ב-2023, למשל, שופרסל הגיבה ליבוא בהורדת מחיר הדבש המקומי שלה לסביבות 19 שקל לקילוגרם, בלי שהיה לה צורך פורמלי לעשות זאת.

שוק שהיה ריכוזי מתחיל להיסדק

יש עוד סיפור מתחת לסיפור, וזה נוגע לשאלה מי בכלל שולט בשוק הדבש הישראלי:

עוד לפני שהתחרות הנוכחית יצאה לדרך, נתח השוק של השחקנית הדומיננטית כבר נשחק. ויש נתון מעניין לא פחות: אחרי סבב קודם של פתיחת יבוא, מכירות יד מרדכי לא נפגעו כפי שחזו המתנגדים, ובמקביל היקף מכירות הדבש הכולל בשוק דווקא גדל. כלומר, מחיר נמוך יותר לא בהכרח מחלק מחדש עוגה קיימת. לפעמים הוא פשוט מגדיל אותה: צרכנים שקנו צנצנת אחת קונים שתיים, ואחרים שהתייחסו לדבש כמוצר חג בלבד מתחילים להשתמש בו גם בבישול ובאפייה.

כמה דבש בכלל אוכלים כאן

לפי משרד החקלאות, הצריכה השנתית בישראל ב-2025 עמדה על כ-6,500 טונות דבש, כאשר הישראלי הממוצע צורך כ-650 עד 700 גרם בשנה. נתון מקביל של יד מרדכי, המתבסס על השוק הקמעונאי הנמדד, מצביע על מכירות של כ-3,000 טונות ב-2024, עם צמיחה של 4.7% עד יולי 2025. שני הנתונים אינם סותרים: הצריכה הכוללת רחבה יותר מהשוק הקמעונאי הנמדד.

הנתון המכריע הוא העונתיות: הערכות ענפיות מצביעות על כך שכ-40% מהצריכה השנתית מתרכזים סביב ראש השנה, כלומר סדר גודל של כ-2,600 טונות בתוך חודש אחד. מכסת היבוא המוזל של 400 טונות מהווה רק כ-6% מהצריכה השנתית, אבל מול תקופת השיא היא שקולה לכ-15% מהכמות שנצרכת סביב החג. וזה כבר כוח שיכול להזיז שוק שלם.

הצד שאסור לשכוח: הדבוראים

חשוב לומר את זה בבירור: הוזלה אינה צריכה לבוא על חשבון ענף הדבורים המקומי. לדבורים תפקיד מרכזי בהאבקת גידולים חקלאיים, ולכן לשמירה על הענף יש משמעות חקלאית וביטחונית שחורגת מהמדף. בדיוק בגלל זה המדינה בוחרת לנהל את המכסות בזהירות, ולא לפתוח את השוק בלי מגבלות. זה איזון נכון עקרונית. אבל הגנה על החקלאי אינה צריכה להפוך אוטומטית להגנה על מחיר קמעונאי מנופח. אפשר, וצריך, לתמוך בייצור מקומי ובאותה נשימה לדרוש מהשוק להתייעל.

למה דווקא לפני החג?

וזה החלק הכי מטריד בסיפור. שוק הדבש מוכיח שכשהמדינה רוצה, היא יודעת לבנות מנגנון: לזהות מוצר יקר, לייצר מכסה, לפטור אותה ממכס, לחייב את הזוכים להתחייב על מחיר לצרכן, לפרסם אותו מראש, ואפילו לאפשר לציבור להתלונן כשהוא לא נשמר. הכל פשוט, מדיד ושקוף.

אז למה יצירתיות כזו מגיעה בעיקר כשראש השנה מתקרב? לחם, חלב וגבינות בסיסיות אינם מוצרי חג. הם בעגלה כל שבוע, כל השנה. ובכל זאת, קל יותר לייצר פתרון מהיר למוצר שמניב כותרת חגיגית מאשר למוצר שמכרסם בתקציב הבית כל בוקר.

החלב הוא הדוגמה החדה ביותר. ישראל עדיין מנהלת משק חלב מתוכנן, והמחיר שמשולם ליצרנים נקבע במנגנון "מחיר המטרה", שעמד ברבעון הראשון של 2026 על כ-2.44 שקלים לליטר לפני המשך שרשרת השיווק. גם בחלב קיימות מכסות יבוא במסגרת הסכמי סחר, אבל בניגוד לדבש, הצרכן עדיין לא רואה על המדף תחרות פשוטה שבה המדינה אומרת: הנה פטור ממכס, הנה מחיר מרבי, ומי שמציע פחות מקבל יותר.

לא כל יבוא הוא תחרות אמיתית

חשוב להיזהר מסיסמאות. יבוא כשלעצמו אינו מבטיח מחיר נמוך. אם המדינה מבטלת מכס בלי לבדוק מה קרה למחיר בסוף השרשרת, ההטבה יכולה פשוט להיעצר אצל היבואן או הקמעונאי ולא להגיע לצרכן כלל. המודל בדבש שונה בדיוק בנקודה הזו: המכס אינו ניתן בחינם ובלי תנאי, אלא הקמעונאי מתחייב מראש למחיר, ומי שמציע מחיר טוב יותר מקבל מכסה גדולה יותר. זו תחרות אמיתית על הכיס של הצרכן, לא רק פתיחת גבול.

המבחן האמיתי מגיע אחרי החג

וכאן נמצאת נקודת המתח האמיתית של הסיפור הזה. ה-400 טונות ייגמרו. החגים יעברו. שלטי המבצע יירדו. השאלה שתקבע הכול היא מה יקרה באוקטובר ובנובמבר. אם קילוגרם דבש יחזור אז ל-40 עד 45 שקל כמעט בלי חלופה, נדע שהצלחנו רק להוזיל חג, לא שוק. אם לעומת זאת המותגים המקומיים, המותגים הפרטיים והיבואנים ימשיכו להתחרות סביב 20 עד 30 שקל לקילוגרם גם בלי המכסה המסובסדת, אפשר יהיה לומר שנקודת הייחוס של הקטגוריה השתנתה לגמרי. זה בדיוק ההבדל בין מבצע חד-פעמי לבין רפורמה של ממש.

המתיקות האמיתית היא התחרות

שוק הדבש הפך השנה לניסוי כמעט מושלם. מוצר שהיה מזוהה עם 35 עד 45 שקל לקילוגרם מקבל פתאום אלטרנטיבות ב-12.90, 14.80, 17.80 ו-18 שקל. גם רשתות שלא זכו במכסה נאלצו להגיב ולהציג מוצרים סביב 18 עד 23 שקל לקילוגרם. זה אומר שהבעיה מעולם לא הייתה רק "כמה עולה לייצר דבש", אלא כמה תחרות אמיתית קיימת סביב המדף.

אם הצליחו לעשות את זה בדבש, אפשר בהחלט לשאול למה לא מנסים מודלים דומים במוצרים בסיסיים נוספים. כי למשפחה ישראלית חשוב לחסוך עשרים שקל על צנצנת דבש לראש השנה, אבל חשוב לה הרבה יותר לחסוך לאורך כל השנה על החלב, הלחם והמוצרים שהיא מכניסה לעגלה כל שבוע.

ארץ זבת חלב ודבש לא צריכה להיות ארץ שבה תחרות מגיעה רק עם החגים. היא צריכה להיות מקום שבו מחיר הוגן הוא חלק מהשגרה, לא מתנה עונתית.