בטיול השנתי לומדים מה יש בכל מקום. כמבוגרים, השאלה המעניינת היא איך הוא הגיע להיות מה שהוא: מי מצא אותו, מי שינה אותו, ומה סיפרו עליו בדרך. הנה ארבעה מקומות כאלה, וכל הפרטים מתועדים.
ב-1880 החליק נער בן 16, יעקב אליהו, תלמיד של החוקר והאדריכל קונרד שיק, ונפל למים ליד היציאה הדרומית. כשקם, ראה על הקיר סימנים שנראו כמו אותיות. שיק תיעד את הסיפור בעצמו בדיווח שפרסם באותה שנה.
הכתובת מתעדת את חציבת המנהרה, ונותנת גם מידה:
“וילכו המים מן המוצא אל הברכה במאתים ואלף אמה” — כתובת השילוח, המאה ה-8 לפני הספירה
ב-1890 עקר אחד מתושבי העיר את הכתובת מהקיר, והיא נשברה לכמה חלקים. השלטונות העות’מאניים התערבו, ובסופו של דבר היא הגיעה לאיסטנבול. כתובת השילוח שמורה עד היום במוזיאון הארכיאולוגי של איסטנבול, וטורקיה דחתה את בקשות ישראל להחזיר אותה.
בערב 10 ביוני 1967 פונו תושבי השכונה, לפי ישראל היום 108 משפחות, ובתיהם נהרסו בתוך לילה. במקום הסמטה נבנתה רחבה של כ-20 אלף מ”ר.
מי שרוצה להרגיש את הקנה המידה המקורי יכול ללכת לכותל הקטן ברובע המוסלמי. יהודים התפללו גם שם כבר בסוף המאה ה-19, והמקום קטן גם היום.
הגרסה הנפוצה, שנשענת על דברי החוקר אברהם משה לונץ, אומרת שהטחנה כמעט לא פעלה: מעט רוח, מכונות עדינות ויקרות, תקלות. אבל לפי המקורות, הטחנה עבדה בערך מ-1858 עד 1876, ושלט ההסבר במקום מדבר על שמונה עשרה שנים של קמח מוזל ליהודי העיר.
אחר כך הטחנה עמדה נטושה עשרות שנים. אחרי שחזור, לפי שלט ההסבר במקום, נטחן בה שוב שק קמח, אחרי הפסקה של 137 שנה.
הסיפור המעניין יותר הוא איך מכרו את השכונה. ב-1882 פרסם נבון בעיתון “החבצלת” הצעה: מגרש חינם לחמישים המשפחות הראשונות, בתנאי שיבנו בית בתוך חצי שנה. על הצעה של קרקע בחינם לא ענתה אף משפחה.
חמש שנים אחר כך ניסו שיטה אחרת: מקדמה קטנה, והיתרה בתשלומים שנתיים לאורך 15 שנה. בספטמבר 1887 לבדו חתמו 39 קונים. פריסת תשלומים הצליחה במקום שבו מתנה נכשלה.
בגיל עשר הולכים במנהרה. בגיל ארבעים שמים לב שמישהו טרח לחרוט על הקיר את הרגע שבו שתי קבוצות שמעו זו את זו.
התרעות פיקוד העורף