$37 טריליון דולר. זה לא מספר דמיוני מספר מדע בדיוני, וזה בטח לא סכום הזכייה בלוטו. זהו גודלו המפלצתי של החוב הלאומי של ארצות הברית. רוצים להרגיש את זה קרוב יותר לכיס? דמיינו חשבון של יותר מ-108,000 דולר שנשלח לכל גבר, אישה וילד באמריקה. פתאום זה נשמע אישי, נכון?
"אבל רגע", אתם בטח אומרים לעצמכם, "הם כבר יצאו מזה אחרי מלחמת העולם השנייה, לא? הם פשוט 'יצמחו' החוצה מהחוב". ובכן, כאן טמון אחד המיתוסים הגדולים. מחקרים עדכניים מראים שה"נס" הכלכלי ההוא לא קרה רק בזכות צמיחה מואצת. הוא נשען במידה רבה על משמעת פיסקלית חזקה (עודפים תקציביים ששילמו את החוב) ועל "דיכוי פיננסי" - סביבת ריבית נמוכה באופן מלאכותי, שנכפתה על ידי הממשל. התנאים האלו, בפשטות, כבר לא קיימים היום.
ומה לגבי המיתוס המסוכן השני, שמלחמה יכולה "להציל" את הכלכלה? ההיסטוריה מוכיחה באופן חד משמעי את ההיפך המוחלט. מלחמות, ממלחמת העצמאות ועד עיראק ואפגניסטן, הן המנוע העיקרי ליצירת חובות, לא לפתרונן.
וכאן אנחנו מגיעים לשאלת 37 טריליון הדולר. האם האזרח האמריקאי הממוצע, שהתרגל לרמת חיים מהגבוהות בעולם ולתרבות של "קנה עכשיו, שלם אחר כך", באמת מוכן להקריב? האם הוא יסכים לקיצוצים, להעלאת מסים ולשינוי מהותי בחוזה החברתי כדי להבטיח עתיד יציב לדורות הבאים?
יש כאן שתי דרכים אפשריות. האחת היא שכל אחד ידאג לעצמו, הפוליטיקאים ימשיכו למכור אשליות, והחוב ימשיך לתפוח. התוצאה הוודאית של הדרך הזו היא דעיכה איטית של המעצמה הכלכלית והקטנת הסיכוי שארצות הברית תמשיך להוביל את הכלכלה העולמית. הדרך השנייה דורשת אומץ ובגרות לאומית; היא דורשת מהאמריקאים להביט במראה, להכיר בכך שהחיים הטובים של היום ממומנים על ידי חובות המחר, ולהבין שהגיע הזמן להתחיל לשלם.
השעון מתקתק. הבחירה בין אחריות דורית לבין אנוכיות של הרגע תקבע אם היסטוריונים יסתכלו על התקופה הזו כנקודה שבה אמריקה בחרה בנוחות על פני עתידה.
התרעות פיקוד העורף