מיצר מלקה, שמחבר בין האוקיינוס ההודי לאזור אסיה-פסיפיק, מקבל משקל מיוחד. "אם הורמוז הוא צוואר בקבוק אנרגטי בעל חשיבות עולמית, מלקה הוא צוואר בקבוק מסחרי בעל משמעות מערכתית רחבה אף יותר. זהו אחד המעברים החשובים בעולם לתנועת אנרגיה, חומרי גלם, סחורות תעשייתיות ומכולות. חשיבותו אינה נובעת רק מהיקף התנועה שעובר בו, אלא מכך שהוא מחבר בין האוקיינוס ההודי למרחב האסייתי-פסיפי, כלומר בין מקורות אספקה לבין מרכזי ייצור וצריכה. מי שמחזיק ביכולת להשפיע על מלקה מחזיק במנוף על הדופק המסחרי של אסיה".
מנקודת מבט אמריקאית, החשיבות של מלקה נובעת בעיקר מסין. "במשך שנים מדברים אסטרטגים סינים על פגיעותה של בייג'ינג במעבר הזה. חלק משמעותי מהיבוא הימי הסיני, ובפרט בתחומי האנרגיה והסחורות, תלוי בנתיב זה. לכן מלקה איננו רק נתיב סחר. הוא נקודת תורפה". ברקת מציינת כי עבור וושינגטון, זוהי הזדמנות אסטרטגית ברורה: לא אמצעי לסגירה בפועל של הנתיב, אלא מנוף שמזכיר לסין כי תלותה בנתיבי ים פתוחים נותרת בעינה, וכי העליונות הימית האמריקאית עדיין מתורגמת להשפעה כלכלית.
בהקשר הזה, ברקת מעריכה כי מהלכים עתידיים לא יהיו בהכרח צבאיים ישירים. "סביר יותר שנראה שילוב של דיפלומטיה, הסכמים אזוריים, נוכחות ביטחונית והשקעות בתשתיות. השפה תהיה של 'חופש השיט', אבל המשמעות היא עיצוב תנאי הסחר".
ברקת מסבירה כי מהלך כזה עשוי להיראות, ממבט ראשון, כחלק מהמשך הסכמי אברהם. אך בהקשר רחב יותר, הוא עשוי להשתלב בתפיסה אמריקאית שמבקשת לעצב מחדש את הסביבה הדיפלומטית סביב נתיבי הסחר המרכזיים של אסיה. "עבור וושינגטון, ייצוב היחסים עם שחקני מפתח באזור עשוי להיות חשוב כמעט כמו הנוכחות הצבאית עצמה" היא אומרת.
ברקת מדגישה גם את הקשר בין שליטה בנתיבי שיט לבין כוח מוניטרי. לדבריה, מעמד הדולר אינו נשען רק על גורמים פיננסיים, אלא גם על היכולת להבטיח את זרימת הסחר העולמית. "מטבע דומיננטי זקוק למערכת יציבה שזורמת דרך צירים שהמעצמה מסוגלת לאבטח או להרתיע סביבם", היא מסבירה.
המשמעות, לדבריה, היא שככל שמעמד הדולר נשחק, גם אם באיטיות, לארצות הברית יש תמריץ לחזק את עוגני הכוח המוחשיים שלה. "שליטה במעברים ימיים לא שומרת על הדולר ישירות, אבל היא מחזקת את התנאים שבהם הוא ממשיך להיות המטבע המרכזי".
"לכן", היא מסכמת, "מלקה עשוי להיות היעד הבא לא משום שטראמפ מחפש עוד עימות סמלי, אלא משום שהוא משתלב בהיגיון עמוק יותר. אם פנמה הייתה מאבק על קיצור הדרך בין האוקיינוסים, והורמוז הוא מאבק על אנרגיה, מלקה הוא מאבק על המערכת כולה: על אסיה, על סין, על הסחר הימי, ועל יכולתה של ארה״ב להמשיך לתרגם עליונות גיאו-ימית לעליונות פיננסית".