לא רק מנוע, גם ציר
בתור התחלה, בשביל להבין את החשיבות של גרמניה לכלכלת האיחוד האירופי, צריך להסתכל על המפה של אירופה. גרמניה שוכנת במרכז היבשת, סמוכה לשווקים במזרח אירופה ובמערבה, ורשתות התחבורה, המסחר והייצור האירופיות עוברות במידה רבה בשטחה.
מעמדה של גרמניה כלב הכלכלי של אירופה התבסס על תעשייה גדולה, עובדים מיומנים ויכולת לייצר מוצרים מוגמרים באיכות גבוהה. כלי רכב, מכונות, ציוד חשמלי, כימיקלים, תרופות ומערכות לוגיסטיות הפכו אותה למעצמת ייצוא. ד"ר וטורי הסביר שבניגוד לכלכלה האמריקאית, שבה משקלם של שירותים פיננסיים ושל ענקיות טכנולוגיה גבוה במיוחד, בגרמניה נשמר לאורך זמן בסיס יצרני רחב.
אלא שבשנים האחרונות המנוע הזה מתקשה לייצר תנופה. לאחר שנתיים רצופות של התכווצות, התוצר הגרמני צמח ב-2025 בשיעור של 0.2% בלבד. בתחילת 2026 נרשמה אומנם צמיחה רבעונית של 0.3%, אך קשה לראות בכך חזרה לקצב שאפיין בעבר את הכלכלה הגדולה באירופה. "התעשייה הגרמנית לא שוקעת, ויש נטייה להגזים בעניין הזה", אמר וטורי, "אבל היא גם לא צומחת. בחמש או שש השנים האחרונות היא פחות או יותר נמצאת באותה רמה, ואולי אפילו בירידה קטנה לעומת 2019".
למרות הקשיים, הכלכלה הגרמנית אינה מבוססת רק על מכוניות ותעשייה כבדה. חברות כמו SAP וסימנס ממחישות את כוחה בתחומי התוכנה, האוטומציה, הלוגיסטיקה והציוד המתקדם, וגם ענפי התרופות והביטחון מציעים מקורות צמיחה.
עם זאת, גרמניה מתקשה להציג מקבילה מקומית לענקיות הבינה המלאכותית האמריקאיות. בעיני וטורי, עדיין מוקדם להסיק שהיעדרן של חברות כאלה הוא כישלון מכריע. "אף אחד עוד לא יודע אם הבינה המלאכותית תהיה ההבטחה הגדולה של המאה ה-21 או הבועה הגדולה של הכלכלה", אמר.
כוח לעובדים
אחד ההבדלים המרכזיים בין גרמניה לכלכלות ליברליות יותר נמצא במערכת היחסים בין העובדים לבעלי ההון. במקומות עבודה רבים רשאים העובדים להקים מועצת עובדים, גוף שאינו זהה לאיגוד מקצועי אך מחזיק בסמכויות הנוגעות לתנאי העבודה, לבטיחות, לשעות נוספות ולתהליכי פיטורים. בדרך כלל, ארגוני העובדים מתמודדים על המקומות במועצות האלה ומחזיקים בהן בהשפעה משמעותית. כך נוצר מבנה שבו העובדים אינם מסתפקים במשא ומתן תקופתי על שכר, אלא משתתפים באופן קבוע בניהול יחסי העבודה בתוך החברה.
המעורבות אינה נעצרת ברמת המפעל. בחברות שבהן יותר מ-500 עובדים, נציגי העובדים ממנים שליש מחברי המועצה המפקחת. בחברות המעסיקות יותר מ-2,000 עובדים הם ממנים מחצית מחבריה פחות אחד – כדי שלנציגי בעלי המניות תישמר האפשרות להכריע במקרה של תיקו.
במונחים ישראליים או אמריקאיים, זהו מבנה חריג. חברה גדולה אינה נתפסת רק כרכושם של המשקיעים, אלא כמוסד שבו גם לעובדים יש זכות להשתתף בקבלת החלטות. "תרבות העבודה הגרמנית לא שמה דגש על רווחיות באותה מידה כמו התרבות האמריקאית", אומר וטורי. "יש בה גם שיקולים אחרים".
הכניסה של קרנות עושר ומשקיעים זרים לחברות גרמניות אינה מבטלת את המודל הזה, אך היא מוסיפה לו מתח. בעלי מניות מהמפרץ, מארצות הברית או ממדינות אחרות יכולים לבקש תשואה גבוהה יותר, שינוי אסטרטגי או מעבר מהיר יותר של פעילות למדינות זולות. מנגד ניצבים העובדים, הרשויות המקומיות ולעיתים גם ממשלות אזוריות, שמבקשים לשמור על המפעלים ועל התעסוקה.
פולקסווגן היא דוגמה קיצונית למורכבות הזאת. לצד משפחות פורשה ופייך וקרן העושר הקטארית, מדינת סקסוניה התחתונה מחזיקה בכ-20% מזכויות ההצבעה בחברה. גם נציגי העובדים נהנים מכוח משמעותי במועצה המפקחת. החלטה על גורלו של מפעל אינה מתקבלת אפוא רק לפי תחזית הרווח, אלא בתוך מערכת צפופה של אינטרסים עסקיים, פוליטיים וחברתיים.
גם ההגירה משנה את פני המדינה, אך וטורי מסתייג מהטענה שהיא עומדת מאחורי הדשדוש הכלכלי. "אני לא חושב שהדשדוש התעשייתי קשור להגירה", אמר. "רוב המהגרים נקלטו בעיקר בענפי השירותים, שהוא ממילא הענף הצומח ביותר בגרמניה, ופחות בתעשייה הגרמנית".
במפעלי התעשייה נשמרת תרבות עבודה המאופיינת במשמעת ובמיומנות, גם אם מספר שעות העבודה אינו גבוה במיוחד בהשוואה למדינות אחרות. "לא עובדים שם המון שעות", אמר וטורי, "אבל משמעת עבודה בהחלט יש".
במקביל, הכלכלה הגרמנית זקוקה לעובדים חדשים בשל הזדקנות האוכלוסייה. האתגר הוא לא רק מספר המהגרים, אלא היכולת לשלב אותם בשוק העבודה ולהשקיע בדיור, בחינוך ובהכשרה מקצועית.
מחיר החיסכון
הקושי של גרמניה אינו נובע רק מאנרגיה ומסין. במשך שנים התגאתה המדינה במשמעת תקציבית ובחוב ציבורי מתון יחסית. מדיניות זו חיזקה את אמון המשקיעים והפכה את גרמניה לעוגן הפיננסי של גוש האירו, אך היה לה גם מחיר: השקעות ציבוריות נמוכות בתשתיות, בדיגיטציה וברשתות התחבורה. "הרצון של מרקל להקטין את החוב הצליח", אמר וטורי. "אבל המחיר היה שההשקעות בתשתית היו בקצב לא מספק".
הבעיה חמורה במיוחד משום שגרמניה נמצאת במרכז אירופה. כבישים, רכבות ומטענים מכל רחבי היבשת עוברים דרכה, ולכן הבלאי של התשתיות גבוה. כאשר קו רכבת מרכזי נסגר או גשר מתיישן בגרמניה, הם משפיעים גם על מפעלים, נמלים ושרשראות אספקה במדינות שכנות.
מערכת הרכבות, שבעבר נחשבה סמל לדיוק הגרמני, הפכה לסמל של משבר התשתיות. ב-2025 הגיעו בזמן רק מעט יותר מ-60% מהרכבות הבין-עירוניות של דויטשה באן. איחורים, ביטולים ועבודות תחזוקה ממושכות הפכו לחלק מהחוויה היום-יומית.
הממשלה מנסה כעת לשנות כיוון. קרן תשתיות בהיקף של מאות מיליארדי אירו נועדה לממן השקעות לאורך כמה שנים, לצד הרחבה משמעותית של ההוצאה על ביטחון. זהו שינוי עבור מדינה שבמשך זמן רב ראתה בצמצום החוב כמעט ערך בפני עצמו.
בשורה התחתונה, קל לתאר את גרמניה כענק תעשייתי שירד מגדולתו. מפעלי הרכב מתקשים, האנרגיה יקרה, הרכבות מאחרות והכלכלה כמעט אינה צומחת, אבל וטורי סבור כי התמונה מורכבת יותר. "כמו שאמרתי יש הרבה נטייה להגזמה. התעשייה הגרמנית אומנם לא צומחת, ובשנים האחרונות היא פחות או יותר מדשדשת, אבל היא גם לא שוקעת".
"יש לגרמניה תעשיות מתקדמות, החוב שלה עדיין נמוך יחסית לתוצר, ודעת הקהל ודאי אינה רוצה לוותר על המודל הגרמני בתחום יחסי העבודה". וטורי משוכנע כי כמה שנים של עבודה נכונה מצד הממשלה, של גיוון מקורות האנרגיה, שיקום התשתיות והתאמה של התעשייה לתחרות העולמית המשתנה, וגרמניה תעלה בחזרה על המסלול המהיר.
התרעות פיקוד העורף