כמעט כל התקשורת הדיגיטלית הבינלאומית מסתמכת על כבלי סיבים תת-ימיים. לכן הכבלים הפרושים על קרקע הים הם תנאי תשתיתי לחלק עצום מיצוא ההייטק הישראלי. עבור ישראל, הכבלים התת-ימיים הם עורק חיים מהותי, הכבלים והברירה האולטימטיבית של ההישרדות הכלכלית המודרנית. עבור ישראל, שהיא "אי דיגיטלי" דה-פקטו, אזהרות גלובליות בדבר מעשה חבלה מכוונת מחייבות תוכנית פעולה דחופה.
לפי שעה נקבע לפי הועדה להגנת כבלים בינלאומיים, ה-ICPC, כי אין חשד למעשי זדון. ההערכה היא כי חלק מהפגיעות נגרמו כתוצאה עקיפה מספינות סוחר שגררו עוגנים בקרקעית הים, או שיבושים בתנועת האוניות בגלל המלחמה בים סוף.
עם זאת, גורמי מודיעין מערביים מאשימים את המורדים החות'ים בתימן כי פגעו בכבלים בכוונה. המלחמה באזור הקשתה לשלוח אוניות שיתקנו את הקרעים, החות'ים ושלוחיה הנוספים של איראן איימו, אך אין הוכחות כי פעלו. ארה"ב ואירופה דואגות מההפרעות לתעבורת הנתונים על קרקעית הימים, ולכן מפעילות כוחות בים סוף כדי לנסות לאבטח את נתיבי השיט והתקשורת מפני פגיעה מצד גורמי טרור או מדינות עוינות.
ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה שנתיבי הנתונים שלה יהיו מקובצים דרך צווארי בקבוק אזוריים בודדים. עלינו לזכור כי התקשורת בין ישראל לבין השרתים והלקוחות בחו"ל יכולה לעבור דרך כבלים אחרים, ולאו דווקא דרך כבל שקצהו נוחת בישראל. יש להאיץ פרויקטים המנחיתים כבלים דרך גישות ימיות חלופיות וכוללים שיתוף פעולה עם בעלות ברית בים התיכון, כמו קפריסין, יוון ומדינות נוספות, כדי לגוון את תחנות הנחיתה הרחק ממסדרונות דרומיים פגיעים.
לדעתי ישראל צריכה להעביר כבל תקשורת יבשתי גם בינה לבין ירדן, המדינה השכנה עם הגבול היבשתי היחיד שאיכשהו יש לנו עימה קשרים סבירים, ומשם לקישוריות של ירדן לעולם. נזכיר כי בסופו של דבר מי הכנרת העודפים נמכרים ומועברים לירדן מדי שנה, ואספקת הגז של ישראל לירדן מחזיקה את מערכות החשמל של המדינה השכנה. דרישה לכבל יבשתי דרך ירדן לא תוכל להיענות בסירוב, בגלל המנוף שיש לישראל על ממלכת ירדן בנושאים הקריטיים הללו. בכל מקרה כמובן שכבל דרך ירדן הוא לצורך הגיוון בלבד.
מתברר כי זו אשליה: נתונים כלכליים וטכנולוגיים מקיפים מוכיחים שוב ושוב כי לווייני תקשורת, אפילו להקות לוויינים מתקדמים גדולות בחלל, אינם מסוגלים לספוג את עומסי רוחב הפס העצומים הדרושים לכלכלות מודרניות שדורשות שירותי ענן מסביב לשעון. לוויינים נותרים כמוצא חירום חיוני, ואינם תחליף מבני.
על ישראל לעשות מספר דברים מעבר להנחת עוד כבלים תת-ימיים ושיתוף פעולה עולמי: בראש ובראשונה להבטיח כי מערכת תקשורת הנתונים פועלת בארכיטקטורת רשת אמיתית שבה תעבורת הנתונים יכולה לעבור באופן מיידי ודינמי בנתיבי סיבים חלופיים בתוך אלפיות שנייה מרגע ההפרעה.
בנוסף, מיקום מקדים של מסופי לוויין בעלי תפוקה גבוהה עבור פונקציות ממלכתיות קריטיות עבור משרד הביטחון, הצבא, המוסד, אמ"ן, התעשייה הביטחונית, משרד החוץ, תעשייה נלווית הכרחית לשעת חירום, רשתות הגנה וסייבר הגנתי והתקפי, בתי חולים ומוסדות פיננסיים ממלכתיים ומערכת הבנקאות, כדי לשמור על תפעול בסיסי אם כל המסלולים התת-ימיים יתמודדו עם פגיעה בו-זמנית.
במקביל חייבים למנוע ולהרתיע בשיתוף פעולה בינלאומי מפני חבלה של גורמים עוינים, קרי איראן בימים אלה. ההגנה והפיקוח יכולים להיעשות באמצעות שימוש בסונאר ימי עדכני, מל"טים אוטונומיים תת-ימיים לניטור פעולות חבלה, שיתוף פעולה מודיעיני כדי לעקוב אחר שהייה חשודה של כלי שיט זרים או "ספינות מחקר" בסמוך למים הכלכליים של ישראל ולנתיבי הכבלים הימיים.
לישראל יש כרגע שש צוללות ועוד צוללות בהזמנה שיגיעו בשנים הבאות. צוללת צבאית מודרנית מסוגלת לזהות, לנטר ולבצע מעקב אחר איומי חבלה פוטנציאליים בכבלי נתונים תת-ימיים באופן יוצא מן הכלל, אם כי ביצוע משימה זו באופן רציף לאורך אלפי קילומטרים של אוקיינוס הוא אתגר לוגיסטי לא פשוט.
צוללות מתקדמות יכולות לפעול מבלי להתגלות במשך פרקי זמן ארוכים ליד צווארי בקבוק תת-ימיים אסטרטגיים, כגון מצרים או מדפים יבשתיים רדודים שבהם הכבלים פגיעים ביותר לחבלה. הצוללות יכולות למפות חזותית או אלקטרונית פעילויות חשודות בקרקעית הים.
צוללות צבאיות מתמחות המותאמות לשאת כלים תת-ימיים אוטונומיים יכולות לפרוס צוללני עילית או כלי שיט בלתי מאוישים צבאיים כדי לבחון תשתיות תת-ימיות, לחפש התקני נפץ שהוטמנו או לחקור צוללות זרות לא מורשות המתעסקות בכבלים. צוללות מעקב מודרניות משמשות לעתים קרובות כמרכזי שליטה לכלי רכב תת-ימיים אוטונומיים ולדאונים תת-ימיים בלתי מאוישים שיכולים לסייר לאורך נתיבי הכבלים המדויקים, קרוב בהרבה לקרקעית הים מאשר צוללת גדולה. למרות היכולות המתקדמות האלו, השימוש בצוללות אך ורק כדי להגן על כבלים תת-ימיים הוא מורכב בשל מספר גורמים.
ראשית, בעיית כיסוי מול שטח: ישנם למעלה ממיליון קילומטרים של כבלי סיבים אופטיים תת-ימיים החוצים את האוקיינוסים בעולם. צוללת יכולה להימצא רק במקום אחד בזמן נתון, מה שהופך מעקב פיזי רציף בזמן אמת אחרי כל קילומטר של כבל לבלתי אפשרי.
זאת ועוד, בעוד הכבלים פגיעים ביותר במים רדודים, שם ניתן להגיע אליהם באמצעות עוגנים או צוללנים, הפעלת צוללות צבאיות גדולות באזורים חופיים רדודים וצפופים מגבירה את הסיכון שלהן לגילוי ואת סיכוני הניווט. אחד הפתרונות הוא שילוב צוללות עם חישה אקוסטית מבוזרת. טכנולוגיה זו הופכת את כבלי הסיבים האופטיים התת-ימיים עצמם לחיישנים פעילים, תוך שימוש בפולסים של אור כדי "להאזין" לרעידות האקוסטיות של אונייה הגוררת עוגן או צוללן הנוגע בכבל, וכך להזעיק כוחות צי וצוללות לחקור קואורדינטות ספציפיות באופן מיידי.
מעבר לכל, כמו במלחמה, מדינות יכולות לסווג שיבוש מכוון של כבלים תת-ימיים כמעשה של לוחמה כלכלית ישירה, תוך הבטחת קווים ברורים של הרתעה צבאית נגד גורמים מדינתיים ושאינם מדינתיים כאחד. מלחמה מוכרזת או מלחמת צללים, כפי שיבחרו. בסופו של יום ארה"ב היא מרכז העצבים האדיר ביותר של תקשורת נתונים, ההייטק המוביל הדורש תקשורת נתונים בכל התחומים נמצא, מופעל, משדר, נמכר, מבוזר, שולט בעולם מלב ליבה של הטכנולוגיה העולמית המתקדמת בארה"ב, שאליה ישראל קשורה בטבורה.
התרעות פיקוד העורף