אירופה מזדקנת – ומהר
שיעור הפריון באיחוד האירופי עומד כיום על כ-1.34 ילדים לאישה, רחוק משיעור של כ-2.1 הנדרש לשמירה על גודל אוכלוסייה יציב. יותר מחמישית מתושבי אירופה כבר עברו את גיל 65, ובאיטליה הגיל הממוצע מתקרב ל-50. המשמעות הכלכלית ברורה: פחות עובדים, פחות משלמי מיסים ופחות אנשי מקצוע שיממנו מערכת שבה מספר הגמלאים הולך וגדל. הגירה יכולה להאט את התהליך הזה, גם אם אינה פתרון קבוע – משום שגם המהגרים עצמם יתבגרו בסופו של דבר.
בטווח הקצר, עם זאת, הם ממלאים חלק מהמחסור בכוח אדם צעיר. הדבר בולט במיוחד בחקלאות. בתקופת הקורונה, כאשר הגבולות נסגרו, חוות רבות באירופה נותרו ללא העובדים העונתיים שעליהם נשענו, ותוצרת נותרה בשדות. במקביל, הדיון אינו רק במספר העובדים: תנאי שכר נמוכים, מגורים ירודים לעובדים והשקעה מועטה במיכון מעוררים גם את השאלה האם חלק מהמעסיקים התרגלו להסתמך על כוח עבודה זול במקום לשפר את התנאים והפריון.
אירופה זקוקה למהגרים גם בקצה השני של שוק העבודה. היא מוציאה כ-2.24% מהתמ"ג על מחקר ופיתוח, לעומת יותר מ-3.4% בארצות הברית וכמעט 5% בדרום קוריאה. הפער אינו נובע רק מהגירה. השקעות הון סיכון נמוכות יותר, אנרגיה יקרה ושוק אירופי מפוצל תורמים גם הם לחולשה. אך אם היבשת תאבד את המירוץ הטכנולוגי לארה"ב ולאסיה, היא עלולה לאבד גם את מקומות העבודה האיכותיים ואת התעשיות שיקבעו את עתיד הכלכלה.
במדינות דרום אירופה התמונה אף מורכבת יותר. האוכלוסייה המקומית באיטליה, ספרד, פורטוגל ויוון מבוגרת יחסית, וחלק גדול מתקציבי הרווחה מופנה לפנסיות. המהגרים, לעומת זאת, צעירים יותר בממוצע.
מחקר של אוניברסיטת ליידן שצוטט במאמר מצא כי המאזן הפיסקלי הישיר של מהגר ממוצע במדינות אלה עשוי להיות טוב בכ-1,500 עד 2,000 אירו לשנה מזה של תושב מקומי. באיטליה הוערך המאזן החיובי הממוצע בכ-700 אירו ובפורטוגל בכאלף אירו, בעוד שבספרד וביוון התמונה קרובה יותר לאפס. עם זאת, החישוב אינו כולל את מלוא עלויות השירותים הציבוריים או השפעות ארוכות טווח.
כאן מופיעה סתירה נוספת: אירופה טוענת שהיא זקוקה לעובדים, אך מיליוני מהגרים ומקומיים בגיל העבודה עדיין אינם מועסקים. חלק מהבעיה נובע מחוסר התאמה בין הכישורים למשרות, אך גם ממבנה מערכות הרווחה. במקרים מסוימים אדם שמתחיל לעבוד בשכר נמוך מאבד בבת אחת חלק ניכר מהקצבאות שקיבל, כך שהתמריץ הכלכלי לצאת לעבודה קטן.
המאמר מדגיש כי מדובר בכשל תכנוני ולא בהכרח ב"עצלנות", וכי הוא משפיע על מהגרים ועל ילידי אירופה כאחד. דנמרק מוזכרת כדוגמה למודל שמנסה לשלב תמיכה כלכלית עם הכשרה והשמה מחדש בשוק העבודה.
כשהשכונות הופכות לעולמות נפרדים
הבעיה אינה מסתכמת בתעסוקה. כאשר מהגרים משתלבים בשוק העבודה באיטיות ונשארים בעלי הכנסה נמוכה, הם נוטים להתרכז באזורים זולים יותר. עם הזמן נוצר מעגל: בתי הספר הופכים הומוגניים יותר, קשרים חברתיים נוצרים בעיקר בתוך אותה קהילה, שפת המוצא ממשיכה לשלוט בבית ובשכונה והחשיפה לחברה הכללית מצטמצמת.
לאחר המהומות בשוודיה ב-2022 אמר ראש הממשלה דאז כי שילוב המהגרים נכשל וכי נוצרו "חברות מקבילות" – קהילות שחיות באותה מדינה אך כמעט אינן מקיימות קשר יומיומי עם החברה שסביבן. לצד העוני והאבטלה, עולה גם שאלת הערכים: יחס לחופש הביטוי, שוויון בין נשים לגברים, חילוניות ומעמדו של החוק במדינה במקרה של התנגשות עם כללים דתיים.
חלק ניכר מהדיון האירופי מתמקד באוכלוסייה המוסלמית. המאמר מדגיש כי אסור להשליך ממעשיהם של קיצונים אל מיליוני מוסלמים החיים באירופה, אך טוען שהוויכוח הציבורי התרחב מעבר לשאלת הטרור ונוגע גם למידת המחויבות של חלק מהאוכלוסייה לערכי המדינה והחוק. מחקר של אוניברסיטת המבורג במסגרת פרויקט MOTRA בחן את עמדותיהם של מוסלמים בגרמניה. לפי הממצאים שצוטטו, 11.5% מהמוסלמים מתחת לגיל 40 הציגו נטיות אסלאמיסטיות מובהקות, וב-33.6% נוספים נמצאו סימנים חלשים יותר. יחד מדובר בכ-45% מהקבוצה שנבדקה.
עם זאת, החוקרים הדגישו כי הנתון אינו אומר שכל אותם משתתפים מבקשים להחליף את החוק הגרמני בשריעה. כאשר נשאלו באופן ישיר יותר אם כללים דתיים חשובים יותר מחוקי גרמניה, ככרבע מהמשיבים המוסלמים ענו בחיוב. המחקר בחן עמדות ולא התנהגות, והוא מתייחס לגרמניה בלבד – ולכן אין להסיק ממנו על כלל המוסלמים באירופה.
גרמניה היא אולי הניסוי הגדול ביותר של אירופה. ב-2015 היא קלטה מאות אלפי פליטים, רבים מהם מסוריה. הגל המהיר יצר עומס על שוק הדיור, בתי הספר והתקציב הציבורי, והכניסה לשוק העבודה הייתה איטית. שבע שנים לאחר מכן מצא מחקר של מכון IAB כי כשני שלישים מהפליטים שהגיעו בגל של 2015 כבר עבדו, ורוב המועסקים החזיקו במשרות רשמיות ומבוטחות. בכך לא התממשה התחזית שלפיה רובם יישארו תלויים בקצבאות לאורך זמן.
עם זאת, שיעור התעסוקה שלהם נותר נמוך מהממוצע הגרמני, ובקרב נשים פליטות הוא היה נמוך במיוחד. במקביל, הממשלה השקיעה סכומים ניכרים בלימודי שפה, דיור והכשרה. המסקנה מהניסיון הגרמני, לפי המאמר, היא שהגירה יכולה לספק חלק מכוח העבודה שאירופה צריכה – אבל רק אם היקפה מותאם ליכולת הקליטה ואם לימודי שפה והכנה לתעסוקה מתחילים מיד.
הימין מילא את החלל
לפי הניתוח, כאשר מפלגות מרכז ושמאל נמנעות משיח ישיר על גבולות, כישלונות בשילוב מהגרים או אסלאמיזם, חלק מהציבור פונה למפלגות שמבטיחות לדבר על הנושא "בלי להתנצל". מפלגות ימין פופוליסטיות וימין קיצוני ניצלו את המצב והציעו תשובה פשוטה: לסגור את הגבולות. אלא שהמסר הזה נוטה לעיתים לערבב בין הגירת עבודה, פליטים, אסלאם ואסלאמיזם ולהציג את כולם כחלק מאותו איום.
גם הדמוגרפיה מזינה את החרדה. מרכז המחקר Pew העריך כי ב-2016 היו מוסלמים כ-5% מאוכלוסיית אירופה. בתרחיש של הגירה בינונית, שיעורם עשוי להגיע לכ-11% עד 2050. מדובר בתרחיש ולא בתחזית ודאית, אך הוא הפך לחלק מרכזי מהוויכוח הפוליטי על זהותה העתידית של אירופה.
שלוש דרכים – ואף אחת מהן אינה בחינם
במקביל, שילוב לא יוכל להסתכם בעבודה ובשפה. לפי המאמר, הוא צריך לכלול גם חינוך אזרחי, מניעת היווצרותן של מערכות חינוך ושכונות מבודדות ואכיפה שווה של החוק. המדינה אינה אמורה לשלוט באמונתו הפרטית של אדם, אך יכולה לקבוע כי במרחב הציבורי חוק המדינה גובר על כללים דתיים.
האפשרות השלישית היא לצמצם משמעותית את ההגירה. הדבר עשוי לחזק בטווח הקצר את תחושת השליטה בגבולות, אך ייצור מחיר כלכלי: בתי חולים, בתי אבות, חקלאות וחברות טכנולוגיה יתקשו יותר למצוא עובדים. אפשר לפצות על כך באמצעות אוטומציה, העלאת שכר או העלאת גיל הפרישה, אבל גם צעדים אלה כרוכים במחיר – מחירים גבוהים יותר, מיסים גבוהים יותר או צמיחה חלשה יותר.
ובעיקר, סגירת הגבולות לא תפתור את בעיית השילוב של מיליוני המהגרים ובני המהגרים שכבר חיים באירופה ורבים מהם אזרחי המדינות שבהן נולדו או התיישבו. לכן, השאלה שמולה ניצבת אירופה כבר אינה פשוט "האם לקבל מהגרים". השאלה היא איזה סוג של הגירה היא רוצה, באיזה היקף, תחת אילו כללים – ומה המחיר שהיא מוכנה לשלם.
התרעות פיקוד העורף