זו לא ההסתבכות הראשונה של מאסק בתביעה מהסוג הזה: לפני מספר חודשים הואשמו מאסק ו"גרוק" בכך שאפשרו למשתמשים בטוויטר (X) להשתמש בתוכנה כדי ליצור תמונות מיניות שהתבססו על צילומים רגילים של ילדים.
לפחות במקרה של הצעירה מוויומינג, אחות במקצועה, היו לפרסום השפעות הרסניות מעבר למבוכה האישית והמשפחתית. על מידת הנזק, קל וחומר עוגמת הנפש שספגו הקורבנות, נדמה שאין עוררין. השאלה היא האם לחברות של מאסק (במקרה הזה) או לחברות טכנולוגיה בכלל צריכה להיות אחריות על הפגיעה שחוו מי שהפכו לאובייקטים פורנוגרפיים בעל כורחם.
השאלה הזאת מרתקת, לא רק מפני שיהיו לה השלכות מרחיקות לכת, ברמה של מאות מיליארדי דולרים, אם לא למעלה מכך, על ענף הבינה המלאכותית, אלא מפני שהיא מעלה לדיון סוגיות פילוסופיות מתחום המוסר והמשפט, שעימן לא נאלצנו להתמודד בעבר.
נתחיל במה שאין עליו עוררין: מידת האחריות שיש למי שמזייפים ומפיצים את התוכן הפורנוגרפי. הם בוודאי אשמים, אבל האם גם הטכנולוגיה ששירתה אותם צריכה לשאת באחריות?
לכאורה התשובה המיידית והפשוטה היא "לא". כאשר אדם נדקר למוות תובעים למשפט את הדוקר, ולא את הסכין שאפשרה את ביצוע הפשע. הוא הדין בקשר לאקדח או כל "חומרה" שאפשרה לפגוע פיזית באדם אחר. אבל מה קורה כאשר מה שהוא כביכול רק כלי לביצוע פשע כולל לא רק את הביצוע אלא גם את התכנון? וגם אז, איפה בדיוק עובר הגבול שמטיל על בעלי התוכנה חלק מהאשמה?
רכב ספורט
לצורך הדיון נלך רגע לשלב ביניים, עם כלי שתכונותיו מאפשרות קצת יותר מדקירה של סכין או ירי באקדח. הכוונה היא לרכב. המכוניות שלנו יכולות להאיץ עד למהירות של קרוב ל־200 קמ"ש. ברור שבמהירות כזאת כמעט כל תאונה תהיה קטלנית, אז מדוע לא להטיל חלק מהאחריות על יצרני הרכב? לא רק שהם לא מייצרים כלים שמאפשרים רמת סיכון שתגבר על רמת הבטיחות - למשל שלדה שהייתה עומדת גם בהתנגשות חזיתית במהירות גבוהה, הם אף מטפחים בעזרת פרסום ויחסי ציבור מערך שלעיתים מעודד נהיגה לא זהירה.
שכן מה הם אותם "ביצועים" המצופים מהרכב ה"ספורטיבי" ומהנהג, אם לא הזמנה לבדוק את גבולות היכולת של שניהם? ועדיין, אף שעל פניו עלולה להיות כאן לכאורה תרומה לתנאים שמאפשרים תאונות בכביש, לא נתבעות יצרניות רכב כגורמות לתאונות דרכים, אלא רק במקרה של כשל טכני מוכח, שהאחריות עליו היא של היצרן.
אז אי אפשר לתבוע יצרן סכינים, כלי ירייה ורכב, שהרי אלמלא כן, אפשר היה לתבוע יצרן של כמעט כל דבר: פטיש שניצלים, אלת בייסבול, מייבש שיער שהושלך לאמבט וכל אותם אמצעי הרג פחות מקובלים שאנו רואים (בעיקר) בסרטים הוליוודיים.
שותף לפשע
עכשיו נעבור למי שכן ניתן לתביעה במקרים שכאלה – והכוונה לא רק להוגה הפשע, אלא גם למי שהוציא אותו לפועל. ברור למשל שאי אפשר לתבוע יצרן נשק, אבל אפשר לתבוע את מי שלחץ על ההדק, גם אם מדובר ברצח שהזמין מישהו אחר. וטוב שכך, שהרי אחרת רוצחים שכירים, למשל, היו פטורים מאשמה ומעונש רק מפני שביצעו רצח בשליחות גורם שלישי.
כלומר, במקרים כאלה עומדים לדין גם מזמין הפשע וגם המבצע: שהרי הראשון יזם את העבירה, אבל המבצע תכנן את הדרך והמועד, או לכל הפחות לחץ על ההדק – ובכך הפך לשותף מלא לפשע, שאלמלא הוא לא היה מתבצע.
וזו בדיוק טענת מי שתובעים את יישומי הבינה המלאכותית שמאפשרים יצירת פורנוגרפיה מתמונות "רגילות". לטענתם לא מדובר בסכין, אקדח או אפילו מכונית, אלא בשותפים מלאים לפשע, כמו רוצחים שכירים.
לכך בדיוק מכוונים התובעים שטוענים שהיישומון, במקרה דנן, אינו רק כלי אלא שותף פעיל בתהליך, משלב התכנון ועד לשלב ההוצאה לפועל. האם הם צודקים? בלי קשר להכרעת הדין, שמן הסתם עלולה לקחת עוד שנים רבות, מדובר בשאלה פילוסופית מרתקת, שכן לבינה מלאכותית, בניגוד למוח האנושי, אין כוונת זדון. כלומר - בשעה שהיא מייצרת מתמונת הקורבן תמונה פורנוגרפית, אין לה יכולת להבין שהיא שותפה למעשה פסול.
מדובר כמובן רק בתחילת הדיון, שמעלה סוגיות פילוסופיות שלא היו קיימות לפני עידן ה־AI, כלומר, לשופטים לא יהיו תקדימים להתבסס עליהם. תודו שזה די מדהים: מציאות שבה מונחים על כף מאזני הצדק לא רק הנזקים שנגרמו לנפש או למוניטין של הקורבנות, אלא גם השלכות של מאות מיליארדי דולרים על אחד מענפי הטכנולוגיה הרווחיים ביותר.
אני כמובן לא מתיימר להכריע, אלא רק לציין שתי עובדות: הראשונה היא שהבינה המלאכותית עלולה להיות חרב פיפיות, אבל חובה לזכור שמדובר בכלי עזר נהדר שמפשט ומנגיש לכלל האוכלוסייה טכנולוגיה מצוינת.
העובדה השנייה היא שהתביעות שהוגשו נגד בעלי כלי הבינה המלאכותית הן רק סנוניות ראשונות מהסוג שיעסיק את בתי המשפט בשנים הקרובות. הטיפול בהן יחייב גישה שתאפשר להחליף את המים באמבט, מבלי לשפוך עם הלכלוך גם את התינוק.
התרעות פיקוד העורף