כבר 117 ימים שאלפי בתי עסק בגבול הצפון נטושים וריקים מאדם, עם עזיבתם המידית בפרוץ המלחמה של עשרות אלפי תושבים. היה נדמה שלא יכולה להיות מכה קשה יותר לעסקים ממגפת הקורונה, אך המציאות עלתה על כל דמיון, ורבים מהעצמאיים מצאו עצמם נקלעים לנזק אחר נזק, בזה אחר זה.
״העסק המשפחתי שלנו הוצת, שוקם על ידינו מכספנו - ורק לאחר כשנה נפתח מחדש. הבר חזר לפעול כשלושה חודשים בלבד לפני שפרצה המלחמה, ואז נסגר שוב כבר ב-7 באוקטובר״, אומר ניר. ״אנחנו חווים קשיים מצד המערכת הבנקאית והן המערכת הממשלתית. המתווה שגובש על ידי משרד האוצר אינו מקנה לנו שקל אחד, מאחר שהעסק שלנו נשרף ולא היה בפעילות תקופה ארוכה. על פי המתווה, החישוב של הפיצויים הוא על פי שכלול ההכנסות של העצמאיים מהשנה הקודמת. לצערי, מתווה הפיצויים לא מתחשב במקרה פרטני כמו שלנו. הם לא מתחשבים בכך שהסיבה היחידה להכנסות הכמעט אפסיות שלנו בשנה שעברה היא כתוצאה מפרוטקשן, שזו בעיה נוספת שלא טיפלו בה במדינה הזו״, מביע ביקורת חריפה.
״הממשלה לא מתייחסת להכנסות שהיו לנו במצב רגיל ושגרתי לפני השריפה - ולהכנסות אלו היו צריכים להתאים את הפיצויים. נקלענו לקשיים כלכליים גדולים - תחילה בגלל אירוע הפרוטקשן, שהביטוח בכלל לא כיסה את הנזקים הכלכליים כתוצאה ממנו. בהמשך, סגירת הבר בתחילת המלחמה החמירה את הקשיים - ועד היום לא קיבלנו פיצויים. כרגע, אנחנו חיים על המענקים האישיים. אני משלם מזונות ל-4 ילדים ממשכורת של חל״ת שתכף נגמרת - ומ-200 שקלים ליום שזכאים להם כלל המפונים. בחודש אפריל הקרוב, החל״ת תיגמר - ואז מה אעשה? אני באמת לא יודע מה לעשות, ממה אחיה?״, אומר בחוסר אונים. ״יש כאן ראייה מערכתית שגויה שלא מתחשבת בעסקים בצפון - ובייחוד באלו שנפגעו ונותרו ללא פיצויים מאירועי פרוטקשן, שגרמו להם לא לעבוד לתקופה - וכתוצאה מכך, גם לחוסר זכאות במתווה הפיצויים״, מתאר את מצוקתו. אני מרגיש שאני נופל בין הכיסאות, גוזרים עליי גזר דין מוות במתווה הזה, והגעתי למצב שאני כבר אומר לעצמי שכדאי שטיל של חיזבאללה יפגע לי בעסק - כי רק אז אהיה זכאי לפיצויים ורק כך יראו ויתייחסו אליי ולמצוקה שלי״.
מאחר שהקיבוץ שבו המשפחה מתגוררת הוא מעל 5 ק״מ מרחק מגבול לבנון - תושביו אינם זכאים לפינוי, וגם אינם זכאים להטבות שמקבלים המפונים, כגון הטבות כלכליות נוספות. ״אנחנו חלק מהיישובים הבודדים במועצה האזורית שלא זכאים לפינוי - ולכן גם לא להטבות כלכליות של המפונים. על אף העובדה הזאת, בחרנו להתפנות מהקיבוץ בשל הסיכון, ולפני כחודש וחצי - חזרנו לכאן, לסביבה הטבעית שלנו״, אומרת יארא.
״הודיעו לנו שהילדים יכולים לחזור למסגרות החינוך בקיבוץ, שינוהלו מהמקלטים, ל-4 שעות בלבד ביום. ברגע שהבנתי את זה, אמרתי לעצמי שכל עוד הילדים יכולים להיות בגן - אנסה לפתוח את החנות. הלקוחות שהגיעו לחנות היו בעיקר תושבי המקום או מטיילים בטבע. הבעיה כעת היא שרוב התושבים מהמועצה שלנו התפנו, והרבה מפחדים לחזור עכשיו - או בכלל. מעבר לכך, הרבה מהעסקים באזור שלנו נשענים על תיירות משגשגת, החנות שלי לדוגמה ממוקמת ליד הקיאקים - אך כעת התיירות משותקת באופן מוחלט באזורנו. כך, שיש בסביבה מעט מאוד אנשים ולקוחות פוטנציאליים. חוץ מזה, רוב שעות היממה הילדים איתי, אבא שלהם במילואים והגן פועל מעט מאוד שעות. כשהם איתי, אין ביכולתי לעצב גזרות לקולקציות. בעלי, שהיה טס כדי לפקח על היבוא והייצור וכל האופרציה במפעל בחו״ל כמובן לא יכול לעשות זאת כעת. מעכשיו, אני כבר יודעת שהמצב הנוכחי יוביל לנזק כלכלי עתידי, לזה שלא תהיה לנו קולקציית חורף בעונה בשנה הבאה, לא יכול לעשות זאת כעת", סיפרה.
עוד אמרה כי :מעכשיו, אני כבר יודעת שהמצב הנוכחי יוביל לנזק כלכלי עתידי, לזה שלא תהיה לנו קולקציית חורף בעונה בשנה הבאה, לא יהיה מה למכור ולשווק. המצב הזה נכפה עלינו - אנחנו לא זכאים לפיצויים משמעותיים ומקבלים סכום זעום לחודש. בעלי נותן הכול למדינה במילואים - ומה אנחנו מקבלים בחזרה? זו תחושה שאין מי שידאג לך. הדבר הכואב ביותר הוא שאתה מרגיש שאתה מקריב כל כך הרבה למען המדינה - והתמורה שנותנים לך היא מתווה הפיצויים המגוחך שמכסה רבע מההוצאות שיש לעסק״, היא קובעת.
התרעות פיקוד העורף