למי שלא מצוי ברזי המשחק נגלה שחבורת השחקנים הצעירה של פריז סן ז'רמן הלמה בחבורה המבוגרת יותר של אינטר מילאנו. נכון שלא רק הבדלי גיל היו על הדשא במשחק הגמר שהתקיים במינכן, אבל פער של חמש שנים בגיל הממוצע בין שתי הקבוצות הוא פער משמעותי מאוד בכדורגל.
למה זה הציק לי? כי קשה להשתחרר מהרושם שבכל אשר נפנה הולך ופוחת ערכו של ניסיון החיים: לא רק על הדשא במשחק הגמר של הצ'מפיונס־ליג, אלא גם בכלל בחיים. כלומר לא רק אצל מאמני כדורגל שמעדיפים כוח מתפרץ, כמו שיש רק לבני עשרים וקצת, על פני הניסיון של שחקן שמבוגר מהם בעשור (אלא אם כן מדובר בליגה הישראלית, האיטית והמסורבלת, שבה “קשיש" כערן זהבי מסוגל להיות הכובש המצטיין של מחזורי ההכרעה), אלא גם אצל מעסיקים שמעדיפים כוח אדם צעיר על פני מי שצבר קילומטראז' בנתיבי החיים.
הבדיחה הישנה (והגסה) גורסת ש"כל אחד בוכה מהמקום הכואב שלו" - ולא אכחד מפניכם: בגיל שמתקרב ל־56 הפחד הכי גדול של גבר, אולי במקום השני לאחר הבריאות, הוא להפוך ללא רלוונטי. יש מי שתוקף את הבעיה בכך שהוא ממציא את עצמו מחדש, מתעדכן והופך להיות בורג לגיטימי, שלא לומר חיוני, במערכות שמהן בנויים חייו. לעומת זאת, יש מי שטועים לחשוב שסגנון לבוש אופנתי ואימוץ של ז'רגון עדכני יעשו עבורם את העבודה, בעוד למעשה הם רק מדגישים עוד יותר את הפערים.
כסף ותבונה
רק שעם כל הכבוד להרהורי הגיל שלי, מדובר בלקח משני בלבד מאותו גמר, שסיים רשמית את עונת הכדורגל למועדונים. הלקח הראשון הוא כוחו המוגבל של הממון.
מרוב שהתרגלנו לכך שכסף קונה הכל בחיים, אנחנו מתקשים להאמין עת אנו נתקלים במגבלות כוחו של הכסף. נכון שהדבר העיקרי שמייצר רווחים הוא כסף, כלומר - לאיש עשיר קל להתעשר עוד יותר מאשר למי שמחפש את האקזיט הראשון שלו, ובכל זאת, כמו שהוכיחה פ.ס.ז' בגמר מול אינטר: כסף אינו חזות הכל.
עכשיו יתפרץ עליי ההוא שדווקא כן מבין בכדורגל ויטען שאין לי מושג על מה אני מדבר: הן הקבוצה הפריזאית היא הסמן הימני של הכסף הגדול והחדש בכדורגל העולמי. הוא הגיע מאותה מדינה – קטאר – שקנתה אירוח מונדיאל בכספי שוחד, ובעודף שנותר לה בכיס רכשה (לכאורה) גם לשכת ראש ממשלה של מדינה מסוימת במזרח התיכון. אז דווקא היא הסימן למגבלות כוחו של הממון?
ולא פחות חשוב מהכסף: כמעט כל בעלים עשיר למד שהדרך להצלחה עוברת בניתוק קל מהאגו ומהרצון להיות גם בעל הדעה, ולמד שהרכש הטוב ביותר אינו שחקן, אלא מנג'ר שיידע לנתב את הכסף למקומות הנכונים, לאו דווקא הנוצצים ביותר.
דגל שחור
כל ביקורת כזאת תהיה נכונה. רק שבשורה התחתונה קשה שלא לשים לב שביציעים שבהם נהגו אוהדי כדורגל ישראלים לתלות בגאווה את דגלי ישראל (ללא קשר לזהות הלאומית של הקבוצות שעל הדשא), מתנוססים עתה דגלי הרוצחים מ־7 באוקטובר. זה לא רק צורם בעין, אלא גם מעלה מחשבות מדאיגות על היחס לישראל בעולם, ועל המחיר שנתחיל לשלם בקרוב על מה שמעוללת לתדמיתנו המלחמה המתמשכת.
התרעות פיקוד העורף