אבל מה אם אגיד לכם שאתם מפספסים חצי מהתמונה? מה אם הפיזור הוא בכלל לא הבלם האחרון שלכם, אלא החלוץ המרכזי? כן, קראתם נכון. הפיזור הוא המנגנון היחיד שמאפשר לכם "לצוד" את המנצחים הגדולים של המחר, אלו שאין לכם שום סיכוי לנחש את זהותם מראש.
זה אומר שהרוב המכריע של המניות הן, איך לומר בעדינות? פח. המניה החציונית אפילו לא מנצחת אג"ח ממשלתי קצר. אז למה אנחנו בכל זאת קונים את כל המדד? כי הסיכוי שלכם, שלי, או של מנהל הקרן הכי "כוכב" בעולם, להצביע מראש בדיוק על אותם 4% של יהלומים, שואף לאפס. הפיזור הרחב הוא בעצם רשת דייגים ענקית. אנחנו לא מנסים לדוג דג ספציפי עם חץ וקשת; אנחנו פורסים רשת על כל האוקיינוס כדי לוודא שהלווייתן שייצור לנו עושר לא יחמוק לנו בין האצבעות.
זה לא "פיזור הגנתי", חברים. זו אסטרטגיה של ציידים. אנחנו פורסים רשת רחבה כי אנחנו יודעים שה"לווייתן" נמצא שם בחוץ. אם לא תהיו מפוזרים, הסיכוי שתתפסו אותו דומה לסיכוי לזכות בלוטו. כשאתם מפוזרים, אתם לא צריכים מזל, אתם פשוט צריכים להיות שם כשזה קורה.
הבעיה היא שאנחנו אנושיים, ואנחנו אוהבים את מה שקרוב אלינו. קוראים לזה "הטיית הבית". משקיעים ישראלים משקיעים יותר מדי בישראל, ואמריקאים מחזיקים לעיתים 75% מהתיק במניות מקומיות, למרות שארה"ב היא פחות מחצי מהשוק העולמי. זה לא ביטחון, זו אשליה.
תכל'ס, הפיזור הוא כלי של ענווה. הוא הדרך שלכם להגיד "אני לא יודע מה יהיה הדבר הבא, אבל אני רוצה להיות שם כשזה יקרה". ולכן צריך לעשות כמה דברים. בדקו כמה מהתיק שלכם מושקע רק בישראל או רק במניות טכנולוגיה. אם כולם זזים יחד, אתם לא מבוזרים. אל תפחדו מחשיפה למדדים עולמיים רחבים או לנכסים אלטרנטיביים. זה לא סיכון מיותר, זה הכרטיס שלכם להגרלה של ה-4% המנצחים.
בסופו של דבר, הפיזור הוא לא ויתור על תשואה, הוא הדרך היחידה להבטיח אותה בעולם שבו אי-הוודאות היא הדבר הוודאי היחיד.
התרעות פיקוד העורף