המהלך נועד לעגן התחייבויות ישראליות במסגרת ההסכמות עם וושינגטון, על רקע מגעים רחבים יותר להפחתת מכסים אמריקאיים על מוצרים ישראליים. בפועל, המשמעות היא שינוי מקורות האספקה של התבואות, עם הטיה של היבוא לכיוון ארצות הברית, במקום מדינות הים השחור, ובראשן רוסיה ואוקראינה, שמהן מגיע כיום עיקר היבוא במחירים נמוכים יותר.
המהלך מעורר התנגדות חריפה מצד גורמים מרכזיים בענף. איגוד יבואני התבואות, המייצג את רוב שרשרת האספקה של המזון מהחי בישראל, מזהיר כי מדובר בצעד שיתגלגל ישירות ליוקר המחיה. לטענת האיגוד, הטלת מכס של כ-50% על חיטה למספוא, חיטה שאינה מתאימה לאפייה ומשמשת בעיקר כחומר גלם זול להזנת בעלי חיים, תייקר את עלויות הייצור של בשר, עוף, ביצים, חלב ודגים, ותוביל לעליות מחירים רחבות.
בענף מדגישים כי הנחת היסוד של המהלך בעייתית. ארצות הברית כמעט ואינה מייצאת חיטת מספוא, אלא בעיקר חיטת מאכל יקרה יותר, כך שבפועל השוק הישראלי יאבד מקור זול וזמין לתשומות, מבלי לקבל חלופה אמיתית. לכך מתווספות עלויות הובלה גבוהות יותר וזמני אספקה ארוכים, שמכבידים על היבוא ומגדילים את הסיכון לשיבושים.
גם בפן המהותי מתעוררת ביקורת על המהלך. מכסים נועדו בדרך כלל להגן על ייצור מקומי מפני תחרות זולה מחו"ל, אך במקרה הזה התנאים שונים. ישראל תלויה כמעט לחלוטין ביבוא תבואות, כאשר הייצור המקומי עומד על כ-2% בלבד מהצריכה, והיתרה מיובאת. מתוך כ-5.4 מיליון טון תבואות שמיובאים לישראל מדי שנה, כ-4.1 מיליון טון משמשים כחומר גלם להזנת בעלי חיים. במצב כזה, שבו כמעט ואין ייצור מקומי להגן עליו, העלאת המכסים אינה ממלאת את תפקידה הקלאסי, אלא מתורגמת בעיקר לעליית מחירים לצרכן וללחץ ישיר על ענפי הבשר, החלב והעופות.
המשמעות היא צמצום משמעותי ביכולת להעניק הקלות נקודתיות למדינות ספציפיות, ובהן ישראל. כך, בעוד ההסכם נועד בין היתר להשיג יתרון סחר מול ארצות הברית ולקבל הסכם משופר, בפועל התנאים הפכו אחידים, והמרחב להסכמות ייחודיות הצטמצם. התוצאה היא מצב שבו ישראל משנה את מדיניות היבוא שלה, מייקרת את סל התשומות ואת מחירי המזון, ומטלטלת את השוק המקומי, כשסיכוי לא מבוטל שבסופו של דבר היא לא תקבל דבר בתמורה. או, אם להשתמש בפראפרזה על הפתגם המפורסם, ישראל גם אוכלת את הדגים המסריחים, גם משלמת עליהם ביוקר, וגם סיכוי גבוה שבסופו של דבר היא תגורש מהעיר.
התרעות פיקוד העורף