נטלי אורבניאק, מטפלת ברפואה משלימה ויועצת התנהגות לבעלי חיים
"אנשים ביטלו, ולא הגיעו פניות חדשות בכלל", היא נזכרת. "היו ממש חודשים כמעט בלי עבודה. זה עסק שמבוסס על שירות ועל פניות של אנשים, גם פיזית וגם נפשית. ובתקופה כזאת לאנשים אין ראש לזה. גם אם יש בעיה עם הכלב או החתול, זה נדחק הצידה".
אורבניאק מספרת שלצד הטיפולים ברפואה משלימה והייעוץ ההתנהגותי, העסק נותן גם שירותים כמו דוגווקינג וקאטסיטינג בבית הלקוח, וזה מה שסיפק לה מעט עבודה בימים הראשונים. "היו מקרים של אנשים שנתקעו בחו"ל והייתי צריכה להגיע לבעלי החיים שלהם, אבל זה החזיק שבוע או שבועיים וזהו. זה לא משהו שנמשך".
מאז לדבריה המציאות השתנתה גם מבחינת הביקוש לשירותים האלה. רבים נשארו יותר בבית, טסו פחות ועבדו פחות מהמשרד, ולכן הצורך בשירותים כמו הוצאת כלבים או שמירה על חתולים ירד. גם היעדרויות ארוכות של מילואימניקים לא יצרו ביקוש דומה.
"זה לא כמו לקפוץ לסוף שבוע ברומא. כשזה היעדרות של חודש או יותר, אנשים מוצאים פתרונות בתוך המשפחה או החברים, ולא פונים לשירותים כמו שלי". בסך הכל היא מעריכה שברכבת ההרים של השנתיים וחצי האחרונות מחזור ההכנסות שלה ירד במחצית.
במבט קדימה אורבניאק זהירה אך אופטימית. "אני מקווה שאנשים יהיו יותר פנויים לזה כעת, בעיקר סביב טיפול בבעיות התנהגות שנוצרו אצל בעלי חיים בתקופה הזאת. גם הם עברו טלטלה, והצורך בשירותים האלה לא נעלם, אם כבר להפך, הוא התעצם, במיוחד סביב עם כלביא ושאגת הארי, שהביאו את המלחמה גם לכלבי וחתולי המרכז. כשלאנשים קצת מתפנה מקום בנפש הם חוזרים לטפל בזה ויש יותר פניות".
ערן מאיר, בעלים של ברים בשוק מחנה יהודה בירושלים
"הקהל מתחלף, עובדים מתחלפים, וגם השכר שלהם נפגע כי הוא מבוסס בחלקו על טיפים". בסך הכל הוא מעריך שההפסד בשנתיים וחצי האחרונות כבר עבר את החצי מיליון שקל".
מאיר מפעיל בשוק שני ברים שונים באופיים - פרדי למון, שמכוון לקבוצות ואירועים, וטאפ אנד טייל, בר קוקטיילים אינטימי יותר בסמטה נסתרת. התנודתיות בשוק פגעה בשני המקומות, לא רק בירידה במספר הלקוחות על רקע היעדר תיירים ושינויים בהרגלי הבילוי, אלא גם במחסור בכוח אדם.
"נקודת השפל הייתה כשהעסק נשאר כמעט בלי עובדים, בדיוק כשאשתי עמדה ללדת. הייתי צריך לגייס ולהכשיר צוות חדש לגמרי, ולהרים את הכל מחדש כדי שהמקום ימשיך לתפקד גם בלעדיי".
אבל מעבר לתסכול הכללי מהמצב, הוא גם מפנה אצבע מאשימה אל גוף אחד ספציפי – עיריית ירושלים. "העירייה הגדילה לעשות ומחלקת צווי סגירה בכל אירוע שפעם היה מקור הכנסה מרכזי. בפורים קיבלתי צו סגירה, ובסילבסטר פשוט סגרו באמצע הערב בלי צו. זה מוסיף עוד שכבה של פגיעה לעסק, מעבר למצב הביטחוני עצמו".
לעומת זאת, מי שהציל את העסקים בשוק היה דווקא הצבא, אם כי לא בצורה שבדרך כלל מקובל לחשוב. "כשהגיעו קבוצות של מילואימניקים לימי עיבוד הם באו לשוק, מילאו שולחנות ונתנו חיזוק משמעותי שלא היה צפוי. זה מה שאִפשר לעסק להחזיק מעמד, למרות המצב הקשה ברחובות של ירושלים".
במבט קדימה מאיר מאמין כי התייצבות אפילו בגזרה אחת, ולא משנה אם זו לבנון, עזה, איראן או אפילו סוריה, יכולה להשפיע על הפעילות הכלכלית בשוק. "התחום שלנו תלוי מאוד במצב הרוח הלאומי ובתיירות, וברגע שאלה יחזרו גם העסק יחזור לנשום".
נועם צוריאלי, ראפר ומילואימניק
"נכנסתי ל־100 ימים רצופים של מילואים ולחימה בעזה. זה תפס אותי בדיוק כשהתחלתי לבנות משהו, והכל נקטע", הוא משחזר. "עברתי שם לא מעט אירועים מטלטלים, שמתוכם כתבתי את 'עוד יום בעזה', שהפך לאחד השירים הכי גדולים שלי וגם נכנס לפלייליסט של גלגלצ ולמצעד השנתי".
במקביל צוריאלי ניסה להשלים את סבב ההופעות שנעצר, ובשנתיים וחצי האחרונות חייו מתנהלים בין סבב לסבב – סבב הופעות, סבב מילואים וחוזר חלילה – כשמאחוריו כבר 380 ימי מילואים, ובשבוע הבא הוא מתגייס לעוד 70 יום מילואים בלבנון.
מ־7 באוקטובר הוא קיים יותר מ־300 הופעות, רבות מהן בפני חיילים, מפונים ופצועים, לא מעט מתוכן בהתנדבות. "כשאין לי נשק בידיים על גבולות המדינה, אני לוקח את המיקרופון ועושה טוב לעם הזה", אומר צוריאלי, אך משתף בפתיחות שעם "טוב לעם" לא הולכים למכולת, ושאת ההפסד מסבב ההופעות שנקטע, סדנאות שהתבטלו והקריירה שנכנסת להולד פעם בכמה חודשים הוא מעריך בעשרות אלפי שקלים, אם לא יותר.
"יש פגיעה כללית בעולם התרבות שכל האומנים חווים בשנתיים וחצי האחרונות, ומעבר אליה יש גם פגיעה אישית כמילואימניק במלחמה. כשאין לך ודאות אתה לא יכול לתכנן קדימה, לא חזרות ולא הופעות. רק עכשיו, אחרי שנתיים וחצי, הצלחתי למצוא מחדש את המקום שלי ואת מה אני רוצה להגיד באלבום הבא – ובזה אני מתמקד עכשיו ומקווה שהאלבום ייצא בקיץ הקרוב".
במבט קדימה צוריאלי מייחל שנזכור שאנחנו נלחמים כדי להגיע ליום שבו כבר לא יהיו מלחמות ונוכל פשוט לחיות, אבל עד אז הוא מבטיח להמשיך להחזיק את שני העולמות יחד, להיות גם לוחם וגם מוזיקאי, כמו דוד המלך וכמו מאיר אריאל, שלקחו את המציאות הקשה והפכו אותה למילים ולשירים. "זה לא פשוט, אבל זאת הדרך שאני בוחר בה עכשיו".
אבישי ואילנה אפרת, בעלי הגסטהאוס The White Hill בירוחם
"ברגע ששמענו שיש אירוע חריג כל האורחים ביטלו. חלק חזרו הביתה, חלק למילואים, ותוך זמן קצר מצאנו את עצמנו בלי פעילות בכלל", הם מספרים. "דבר ראשון, כמו בסבבים קודמים בעזה, פתחנו את המקום ואירחנו מפונים מהעוטף".
האירוח בהתחלה היה התנדבותי לחלוטין, אבל בהמשך, דרך שיתוף פעולה עם עמותת התיירות של ירוחם, הם הצליחו להיכנס לרשימה של משרד התיירות ולארח מפונים בתשלום מהמדינה, עד שהם חזרו לבתים באזור מאי. "זה לא היה כדי להרוויח, אבל זה כן אִפשר לנו להחזיק את הראש מעל המים".
הגסטהאוס, שהוקם ב־2018 ומארח משפחות, קבוצות ומטיילים מהארץ ומהעולם, נשען לאורך השנים גם על תיירות נכנסת, שנעלמה כמעט לחלוטין מאז תחילת המלחמה, והשניים מעריכים כי ההפסד המצטבר עומד על עשרות אלפי שקלים, כשגם הפיצויים מהמדינה לא כיסו את הפגיעה.
"השנתיים האחרונות היו פשוט מין רכבת הרים כזאת. בין סבב לסבב של לחימה אנחנו בתפוסות טובות מאוד, אפילו יותר מאשר לפני המלחמה, גם כי העסק כבר תפס תאוצה לאורך השנים וגם כי יותר ישראלים בוחרים לטייל בארץ ופחות לטוס לחו"ל. אבל ברגע שיש הסלמה מגיעים ביטולים על ביטולים, וגם קדימה אנשים לא מזמינים כי הם לא יודעים מה יהיה. למדנו לחיות עם התנודתיות הזאת, אבל זה לא פשוט".
במבט קדימה האפרתים שומרים על אופטימיות זהירה. "אנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים ומתפרנסים מזה בכבוד, וגם לומדים כל פעם להתאים את עצמנו מחדש. תיירות היא לא רק ענף כלכלי אלא גם צורך של אנשים להתאוורר מהמצב, ואנחנו מקווים שהמדינה תשקיע בו כדי שיוכל להמשיך לשרוד.
"בדרום עוד מצליחים להחזיק מעמד יחסית, אבל בצפון המצב קשה מאוד, ואנשים צריכים גם את הצימרים והמלונות, גם את הטיולים בטבע, במים ובפריחה, וגם את התיירות העירונית, לצאת לבתי קפה, מסעדות והופעות בתל אביב, בירושלים ובחיפה".
עינת דרדרי, בעלת עסק לעיצוב מתנות בהתאמה אישית, חריטות והדפסות
"פשוט עזבתי הכל וברחתי", היא מספרת. "בהתחלה חשבתי שזה לכמה ימים, לקחתי מזוודה ויצאתי עם הילדים, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא משהו קצר. מצאתי את עצמי חודש אצל משפחה ביקנעם, אחר כך חודשים במלון בטבריה, והעסק נשאר מאחור".
דרדרי הקפיאה את הפעילות והחזירה כספים ללקוחות, ובהמשך עבדה דרך קבלני משנה כמעט ללא רווח. "זה היה כמעט לעבוד בחינם, אבל פחדתי לאבד את הלקוחות.
"אני יכולה להגיד בכנות שפחדתי יותר על העסק מאשר על עצמי. ידעתי שאני יכולה לקחת את הילדים וללכת, אבל לא ידעתי מה לעשות עם העסק. יש לי מכונות גדולות, אי אפשר פשוט להזיז אותן, וזה הרגיש כאילו אני משאירה מאחור משהו שבניתי שנים".
בהמשך עברה לדירה זמנית בקריית חיים, והייתה נוסעת לקריית שמונה לכמה ימים בכל פעם כדי להחזיק את העסק מעל המים. גם היום, אחרי שחזרה לקריית שמונה (ואז ברחה שוב בשאגת הארי) העסק עדיין לא התאושש לחלוטין, ובמבט לאחור על כל השנתיים וחצי האחרונות דרדרי מעריכה שנרשמה ירידה של כ־70% עד 80% במחזור, לצד אובדן לקוחות בשל חוסר הוודאות.
היא נחושה להמשיך, אך מדגישה את הפער בין המרכז לפריפריה. "אני מסתכלת קדימה ורוצה להמשיך לגדול ולהגיע להזמנות גדולות, אבל בקריית שמונה זה עדיין לא נגמר. בזמן שבמקומות אחרים כבר מדברים על חזרה לשגרה, אצלנו המלחמה עוד נוכחת, וזה משפיע על הכל. אני רק מקווה שנוכל לחזור למצב שבו יש יציבות ואפשר באמת לעבוד".
התרעות פיקוד העורף