ההחלטה המגלומנית, שמנפצת מסורת של כ-165 שנה, משקפת היטב את אישיותו: מצד אחד, רעב בלתי פוסק להכרה ולנוכחות סמלית בכל מוקד כוח, ומצד שני - פרגמטיזם פוליטי חסר עכבות שמוכן להקריב את "קדושת המטבע" לטובת שורת הרווח. טראמפ רוצה ששמו יתנוסס על הדולר כסמל לעוצמה אמריקאית בלתי מעורערת, אבל בה בעת הוא מבלה שנים בלהסביר שערכו של אותו דולר בדיוק הוא הבעיה הכי גדולה של המדינה.
הנשיא האמריקאי מוכיח יכולת וירטואוזית לומר דבר והיפוכו, ללהטט בין מסרים סותרים ולהחזיק בו זמנית בעמדות מנוגדות, כל עוד הן משרתות את הנרטיב הרגעי. כך גם בבואו להתמודד עם המציאות המורכבת של כלכלה גלובלית, שאי אפשר להכיל בסלוגן קליט.
בעוד שנשיאים קודמים דבקו באדיקות בסיסמה "דולר חזק הוא אינטרס לאומי", טראמפ לא מהסס לתקוף את המטבע. ביולי 2024, בריאיון ל"בלומברג", הצהיר, "יש לנו בעיית מטבע גדולה. אני תמיד אומר שהדולר החזק הורג אותנו. הריחוק בין המטבעות כעת הוא עצום. אף אחד לא רוצה לקנות את המוצר שלנו כי הוא יקר מדי".
שנה אחר כך, ביולי 2025, המשיך להפגין פליק פלאקים לשוניים מרהיבים כשאמר בבית הלבן: "אני אף פעם לא אגיד שאני אוהב מטבע נמוך. אני האדם שאוהב דולר חזק, זה גורם לך להרגיש טוב. אבל דולר חלש גורם לך להרוויח הרבה יותר כסף. לא דולר חלש באמת, אלא דולר חלש יותר, כי אתה פשוט לא יכול למכור שום דבר כשערכו גבוה מדי". בשביל טראמפ, המציאות היא חומר ביד היוצר. הוא יכול להאדיר את הדולר כסמל לאומי בטקס רשמי של משרד האוצר, ובו בזמן לחבוט בו בזירה הכלכלית כדי לסייע ליצואנים מאוהיו.
הכל לפי התוכנית
אז מה טראמפ באמת רוצה? דולר חלש או חזק? הדעות בין הכלכלנים חלוקות. יש כאלה שטוענים שדולר חלש הוא חלק מאג’נדה כלכלית רחבה, ואחרים אומרים ששער הדולר לא מעניין בכלל את נשיא ארה"ב. שאלה נוספת היא מדוע נגידי הבנק ברחבי העולם לא עושים דבר כדי לחזק את הדולר מול המטבעות המקומיים, שכן מטבע מקומי חזק מדי עשוי לפגוע בכלכלה.
"ממלחמת העולם השנייה הדולר הפך למוקד כוח אמריקאי ברגע שבו הפך למטבע בינלאומי. וכידוע, כשמטבע משמש כמטבע בינלאומי, אתה צריך לשרת אותו ולשמר את היציבות שלו, מה שמגביל את ההרחבה המוניטרית בעת מיתון למשל".
באופן רחב יותר, דילמת טריפין מצביעה על מתח יסודי בין האינטרס האמריקאי לשמר את המעמד הבינלאומי של הדולר, לבין האינטרס שלה להגיב לצרכים הכלכליים המקומיים, ובפרט לשמר את התעשיות המסורתיות בארה"ב. מתח זה בא לידי ביטוי גם בעשורים האחרונים. מצד אחד, מעמדו הדומיננטי של הדולר מקנה לארה"ב עוצמה כלכלית וגיאו-פוליטית יוצאת דופן, ומאפשר לה לשמור על מיקומה כמעצמה עולמית. לעומת זאת, התלות בדולר חזק יוצרת אתגרים משמעותיים לכלכלה המקומית, בהם גירעון סחר, פגיעה בתחרותיות היצוא וגם אי-יציבות פוליטית.
"טראמפ מתנגד לדוקטרינת הדולר החזק. יש לו דוקטרינה אלטרנטיבית והגיונית. הוא אומר שארה"ב צריכה לשנות את מודל הצמיחה שלה, ובמקום להישען על השקעות זרות וגירעון בסחר, צריך לשאוף להחזיר אליה חלק מיכולות הייצור בתעשייה המסורתית ולצמצם את הגירעון, גם במחיר של צמצום ההשקעות הזרות".
"כדי שהיא תצליח צריכים להתקיים הרבה דברים ואנחנו נמצאים בנקודה מאוד מסוכנת. נפילת הדולר פוגעת בהשקעות זרות בארה"ב, ובלעדיהן היא בבעיה. לכן ראינו עוד לפני המלחמה שטראמפ סייר במפרץ כדי להביא השקעות של מיליארדי דולרים. הוא היה רוצה שהגירעון יצטמצם וההשקעות הזרות יימשכו. אבל הקטנת הגירעון תבריח משקיעים. זה סיכון. לכן הוא החליט לקחת את הנפט מוונצואלה ואיראן, ובמובן הזה הוא קוהרנטי. הוא רוצה לצמצם מעבר של אנרגיה לסין, לכן יש היגיון מסוים בפעולות שלו, ברגע שהוא מנטרל אותן".
רצועות נייר
כשאני שואלת את פרופ׳ קרמפף אם הוא מסכים עם הטענה שנגידים בעולם נמנעים מהתערבות בשער הדולר כדי לא להסתבך עם טראמפ ולהימנע מהתנפלות אם יעזו להעלות את ערכו, הוא עונה בזהירות: "נגידים לא אהבו להתערב בשוק מטבע החוץ. סטנלי פישר היה נגיד ייחודי, שהאמין שניתן לנהל את שער החליפין. הגישה הזאת הפכה למקובלת בבנקים אחרים והוא אף זכה על ההתערבות הזו בפרס בינלאומי".
"בשנות ה-80 וה-90 ארה"ב והפדרל ריזרב הפעילו לחצים להתערבות או אי-התערבות בשער החליפין וזה היה מאוד מקובל. הנגידים היו מחליפים ביניהם דעות בכינוס ה-G7 ובמסגרת ההסכמים היו גם הסכמות בשווקים של מטבע החוץ כדי לאזן את שער הדולר".
ב-1985 חתמו חמש המעצמות הכלכליות על הסכם פלאזה אקורד בניו יורק, שבו הוחלט להפיל את ערך הדולר באופן יזום ומתואם, באמצעות מכירה מסיבית של דולרים מצד הבנקים המרכזיים. תוך שנתיים הונדס פיחות דרמטי של כ-40% בשער הדולר, על מנת להמריץ את הייצור האמריקאי. ההתערבות הבינלאומית האגרסיבית וחסרת התקדים הזו שינתה את כללי המשחק בסחר החליפין הגלובלי והעבירה את השליטה בשער המטבע מידי הסוחרים לידי המדינות.
כעבור פחות משנתיים, כשהדולר החל לצנוח מהר מדי ולאיים על היציבות העולמית, נאלצו המעצמות ללחוץ על הבלמים בהסכם הלובר בפריז. במקום להחליש את המטבע, הן עברו להתערבות שמטרתה ייצוב כפוי של השערים בתוך "רצועות ניוד" מוסכמות, תוך ניסיון לבלום את התנודתיות הפראית שיצרו בעצמן. צמד ההסכמים הללו נותר עד היום עדות לכוחם של בנקים מרכזיים לנהל את המערכת המוניטרית הבינלאומית ולמחיר הכבד של התערבות כזו.
תופסים אמריקה
"הגישה של טראמפ לא עוברת דרך הדולר", אומר פרופ' ליידרמן. "טראמפ גאה ברעיון שהוא דוחף כבר 40 שנה, שהעולם מנצל את ארה"ב בהסכמי הסחר הבינלאומיים, ולכן הוא יצא למלחמת מכסים אגרסיבית. אין כמעט אף כלכלן בינלאומי שתומך במדיניות המכסים הזאת, כי זה שלארה"ב היה יבוא זול בא לטובתה וגם לטובתו של הצרכן האמריקאי. מה גם שחלק מהיבוא כולל חומרי גלם שמסופקים לתעשייה המקומית, שטראמפ אמור להיות המגן שלה. המנכ"ל של ג’נרל מוטורס צעק שהורסים לו את העסק".
"שוק מטבע החוץ מורכב מיבוא ויצוא של סחורות ושירותים, כשעיקר הסחר של ארה"ב הוא שירותים ועליהם אי אפשר להטיל מכס, כך שהמימון בא מזה שכל העולם רצה להשקיע בארה"ב וכולם קנו איגרות חוב אמריקאיות. המדיניות של טראמפ הזיקה לצרכן האמריקאי, כי כשהוא מטיל מכס על יבוא, הצרכן הוא זה שמשלם את ההפרש".
"חשוב להבין את ההבדל בין סחר החוץ הישראלי לסחר החוץ האמריקאי. יחס היצוא לתוצר בארה"ב הוא רק 10%, בעוד בישראל הוא עומד על כ-30%. סחר החוץ שם פחות דומיננטי כמנוע צמיחה לעומת משק קטן כמו ישראל. מכאן שלאורך השנים מקבלי ההחלטות שם לא כל כך הדגישו את שער החליפין, כי החשיבות שלו פחותה בהשוואה אלינו".
"ואז הגיע טראמפ עם סוג של אובססיה, שבגלל הגירעון וקליטת מהגרים נגרם הפסד של מקומות עבודה בארה"ב. אלא שמחקרים מראים שאם התעסוקה בתעשיות מסוימות נפגעה זה בגלל הרובוטיזציה והאוטומציה, כדוגמת תעשיית המכוניות בדטרויט. כך שלמעשה, הגירעון בסחר, העודף של תנועות הון והשקעות של זרים בארה"ב הועילו מאוד למשק האמריקאי, שצמח יותר מכלכלות עם עודף בסחר כמו גרמניה ויפן".
התרעות פיקוד העורף