אף שבנט מחובר לכלכלה, הוא לא טרח בשלל צעדיו הראשונים לפרט אפילו במילה מהן תוכניותיו הכלכליות אם ייבחר. אזכיר כי כשמונה לפני יותר מעשור לשר הכלכלה, הוא שינה לראשונה את השם ממשרד התעשייה למשרד הכלכלה - מה שהעיד על שאיפותיו בתחום. מה הוא עשה בתפקיד? האמת שניסה להתמקד בנושא יוקר המחיה, ולא הצליח הרבה. רוב ההישגים, כמו הטיפול בסוגיית שכר המינימום במשק או בניית גני ילדים, היו של אחרים.
בדבריו של בנט נעדר אלמנט בולט אחד, והוא לקיחת אחריות. לא היה מזיק להכות על חטא בנושאים שבהם כשל כראש ממשלה, ולהתנצל על טעויות שהחזירו את הליכוד והביאונו עד הלום. למשל, הוא כשל לחלוטין בבחירת חברי הכנסת של מפלגתו. שרים כמו עידית סילמן, עמיחי שיקלי וחבר הכנסת לשעבר (מטעמו) ינון מגל, חברי כבוד בדירקטוריון ארגון מכונת הרעל, תוקפים אותו כיום כאילו הוא לפחות מנהיג תנועת האחים המוסלמים. הנה לכם שיא גינס חדש בכפיות טובה.
מי שרואה את עצמו כמועמד לראשות הממשלה, חייב - עוד לפני שהוא מתחפש למזכ"ל האו"ם - להצניע לכת ולהתמקד בשלל אתגרי הפנים, הביטחון והכלכלה. גם פוליטיקה פנים־מפלגתית לא תזיק. הוא גם חייב להתעלם משאלות פרובוקטיביות ומכינויים בסגנון "ברית האחים המוסלמים". "מאשימים" אותו בהזרמת 54 מיליארד שקל למגזר הערבי, בשעה שבמגזר מתים עדיין לקבל אפילו את המיליארד הראשון, בזמן שמאות מיליונים נותבו בחסות השרה מאי גולן למשרד לביטחון לאומי.
בהנחה שתקום ממשלת שינוי ב', תפקיד ראוי ללפיד הוא שר החוץ, אבל דווקא התפקיד המתאים ביותר הוא שר האוצר. כן, מדובר באותו איש שכמראיין בטלוויזיה ביקש מביבי נתניהו להסביר לו את ענייני כלכלה, כי הוא לא מבין שום דבר. אז לפיד עבר בהצטיינות את המבוא לכלכלה פוליטית, והוא מגיע עם תיאבון וניסיון בתפקיד. במסיבת העיתונאים הבטיח שהממשלה הבאה תפעל להורדת מחירים. הורדת יוקר המחיה ניתנת לטיפול גם דרך הפעלת מע"מ אפס על ארבעה־חמישה מוצרי מזון בסיסיים, כפי שציין בריאיון איתי.
וכמובן, הנושא הבוער הוא הנדל"ן, שם המחירים ממשיכים לעלות. לפיד מוזמן לחולל מהפכה במנהל מקרקעי ישראל ולנתב את תוכנית מחיר למשתכן לאנשי מילואים. אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד: אסור לחלק את עור הדוב עוד לפני שהוא ניצוד - ומלאכת הציד הפעם קשה במיוחד.
פניתי לקבוצת שטראוס, יצרנית מוצרי השוקולד המובילה, בבקשה לתגובה. לא נעניתי בתגובה רשמית, אך הוסבר לי שמחירי הקקאו עדיין גבוהים מרמתם מלפני שלוש שנים. יצרני יוקר המחיה אינם נבהלים מנתוני הסקרים על יוקר המחיה, אבל לקראת הבחירות יוזעק נתניהו להופעות סרק בתחנת דלק או בדוכני פלאפל כדי למכור לנו שקר כלשהו.
ליצרני השוקולד יש שפע תירוצים לעליית המחירים, כמו הגידול בעלויות הייצור, הזינוק במחירי ההובלה הימית, הגידול בעלויות שכר העבודה והעובדה הבסיסית שבשנים 2023־2025 מחירי הקקאו הכפילו את עצמם. למרות זאת, בשורה התחתונה השוקולד עדיין מריר, ויש מקום להורדת מחירים.
לא צריך לעצור את הנשימה כדי לדעת שגם היצרנים האחרים מוכרים את אותה גברת בשינוי אדרת. יבואנים כמו יבואני המכוניות, יבואני מוצרי החשמל (למעט מקרים נקודתיים), יבואני מוצרי צריכה, ריהוט וביגוד ויבואני המזון כגון אסם - מוכרים לוקשים. אם כן, יוקר המחיה חונה במגרש הסקטור הפרטי, המיוצג על ידי יבואני מוצרי צריכה כמו דיפלומט, שסטוביץ' ואחרים. הפער בין עלויות היבוא למחיר הסופי לצרכן מגיע למאות אחוזים.
הסקטור הפרטי מחקה לרעה את הממשלה. הוא משווה את המהלכים שלה - ומעלה. קחו לדוגמה את ההחלטה על ייקור החלב שבפיקוח של עד 10 אגורות ליחידה, ובגבינות - עד 60 אגורות לק"ג. הבשורה, כמו גבינות קשות לעיכול. העלייה נובעת בעיקרה מרכיב רטרואקטיבי של 1.28%, הנובע מאי־עדכון המחירים במועד. ללא רכיב זה, המחירים אמורים לרדת ב־0.25% כתוצאה מהירידה במחיר החלב.
בעקבות העלאת המחירים - תנובה, שטראוס וטרה ינצלו את המצב כדי להעלות מחירים של מוצרי חלב ומעדנים שלא בפיקוח. רק בגלל דחיינות שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שמנע את ייקור החלב במועד, אנחנו משלמים כעת יותר. זה מחיר למשתפן. טוב ששר האוצר מנע החודש את סבסוד הבנזין למכוניות, למרות הזינוק המטורף ל־8.07 לליטר במחירי הדלק.
מדיניות מחיר למשתפן ננקטת כעת על ידי משרד התחבורה. מחירי התחבורה הציבורית אמורים היו להתייקר השבוע ב־7.53% ל־9 שקלים לנסיעה. במשרד מבקשים לדחות את ההעלאה, והפעם ליוני. כשיוני יגיע, תתבקש דחייה בהתייקרות - והפעם לתקופה שלאחר הבחירות. מאז שמירי רגב נכנסה למשרד התחבורה, מחירי התחבורה הציבורית זינקו ב־45%. רק כך יכלו לאפשר נסיעה חינם בתחבורה ציבורית לבני הגיל השלישי.
מדובר במהלך גורף וללא כל מבחן הכנסה, וזאת טעות קשה. את המחיר משלמים כלל הנוסעים. בסופו של דבר, לא תהיה ברירה - גם מחירי התחבורה יעלו, ואת פירות הבאושים של מדיניות הדחיינות יאכילו אותנו קברניטי הממשלה הבאה.
מהלך נוסף לקיצור דרך במלחמה ביוקר המחיה נוגע להשקת הסל של ישראל ברשת קרפור, ביוזמת שר הכלכלה ניר ברקת. הסל כולל 100 מוצרים המוזלים ב־30% מהממוצע, בעלות של 1,100 שקלים לסל. הסל זמין ב־50 סניפי הרשת - בהגבלת קנייה של עד שתי יחידות למוצר.
הביקורת, הכוללת התייחסות להרכב סל המוצרים, מיעוט סניפי קרפור בצפון ועוד, אינה תמיד עניינית. הבעיה הבסיסית האמיתית במהלך היא שכספי משלם המיסים מפוזרים בהליקופטר ועפים גם לאוכלוסיות מבוססות. חלופה הוגנת יותר היא להשתמש ב־50 מיליון השקל - הסכום שנדרש למהלך - למימון תלושי מזון או תשלום לארנק דיגיטלי לקראת חגי תשרי ופסח. קריטריון חלוקת הכסף יהיה מבחן הכנסה של הביטוח הלאומי.
ולסיום, המלצה נוספת המיועדת לאלי יצפאן, הפרזנטור של המהלך. מכיוון שרשת קרפור הגיעה מצרפת ולא מבגדד, עדיף היה לחקות את הגברת שקונה ברשת כצרפתייה, בסגנון של הפרסומת ללובינסקי טרייד, ולא כעיראקית. כשצריך, יצפאן מסוגל לחקות לא רק אותה - אלא אפילו גם גברת עם סלים ממצרים, מאתיופיה, מפולין או מטורקיה.
על רקע יוקר המחיה מגיעה מילה טובה לשר האנרגיה אלי כהן על ניסיונותיו להורדת מחירים. כהן כבר השיק את רפורמת תעריפי החשמל, החוסכת אלפי שקלים לצרכנים הביתיים. הוא שינה את משק המים בדרך שתאפשר חיסכון לרשויות המקומיות. השבוע השיק את רפורמת הגז הביתי, שתעודד תחרות בין יצרני הגז באמצעות שקיפות, פרסום מחירים, נגישות והסרת חסמים. ככה עושים רפורמה ארוכת טווח ומורידים מחירים. לא אני אומר את זה, אלא מבקר המדינה.
במסגרת החוק לעידוד השקעות הון, זכו יצואנים (עם מינימום 25% מכירות ליצוא) הפועלים בפריפריה - להטבות מס באמצעות חוק עידוד השקעות הון ומס חברות מופחת של 7%. בעקבות כך זרמו לפריפריה מפעלים רבים, ובהם אסם, טרה ורב־בריח, וחברות הייטק החלו לפעול בדרום במקומות כמו אשקלון, שדרות, נתיבות ואופקים, וכן בקריית שמונה שבצפון.
הדולר הקורס, שצנח בשנה האחרונה בכ־20%, הוא פיגוע ליצואנים. מצד אחד, הם קיבלו הטבות מס כדי להעסיק עובדים בדרום, אך מנגד - התמורה בשקלים שהם מקבלים עבור המכירות בדולרים וגם ביורו נשחקה. התוצאה שעלולה להיות היא סגירת מפעלים בישראל, העברת קווי ייצור לחו"ל ופיטורי עובדים. אגב, החשש לפיטורים עקב הדולר הנמוך נוגע לא רק לתעשייה, אלא גם למרכזי הפיתוח של המו"פ, שמקבלים שכר בשקלים קבועים, אך העלות הדולרית האפקטיבית גבוהה יותר.
אז מה עושים? האחראי למדיניות המוניטרית הוא בנק ישראל, אשר אמור היה לחזק את שער החליפין, אלא שידיו כבולות בפועל. הוא קנה בעבר דולרים ברמות מחיר גבוהות יותר, כך שיתרות המט"ח הגיעו ל־230 מיליארד דולר, המהווים שיא של כ־40% מהתוצר. הבנק המרכזי נחנק מרוב דולרים, שגם כך גורמים לו הפסדים (על הנייר) של מיליארדי שקלים.
לכאורה הוא גם יכול להוריד את הריבית, כדי לשחרר לחץ ולהקטין את אטרקטיביות ההשקעה בשקל. אלא שהוא מחזיק ריבית גבוהה, כי האינפלציה - לא רק שאינה יורדת, אלא שהיא עלולה להמשיך לעלות. מה שנותר לעשות הוא להפעיל תוכנית סיוע מיוחדת של הממשלה והאוצר. מה שעצוב הוא שלאוצר ממש לא אכפת. לסמוטריץ' בהחלט אכפת מגורל המתיישבים, וזה ניכר במיליארדי שקלים שהוא מזרים לשם. כשהעניינים מגיעים לתעשייה ולתעסוקה בדרום ובצפון, הוא מוטרד פחות.
בשבוע הבא אמורה להתקיים פגישה בינו לבין ראשי התעשייה ונשיאם החדש אברהם (נובו) נובוגרוצקי. הנשיא מעוניין לפתוח דף חדש במערכת היחסים עם שר האוצר, ונקווה שבעקבותיו משהו יזוז. עד אז הממשלה מזניחה את הפריפריה לא רק בנושאים הביטחוניים, שזה לא חדש, אלא גם בעניינים הכלכליים.
מה ניתן לעשות כדי לחזק את התעשייה ולמנוע את מה שמסתמן כפגיעה קשה בתעסוקה בפריפריה. נשיא התאחדות התעשיינים הפורש רון תומר הגיש לאחרונה לאוצר ולממשלה הצעה לתוכנית סיוע. ניתן לחזק את התעשייה באמצעות תמריצי השקעות בטכנולוגיות והנהגת פחת מואץ. מהלך נוסף הוא פיצוי מעסיקים על היעדרות עובדים גם עבור רכיב ההפרשות הפנסיוניות (תשלום נוסף של 20% שאושר בימים אלה בביטוח הלאומי). ולבסוף - סיוע נקודתי בתוכניות שיווק למציאת שוקי יעד, בעיקר בארצות המזרח.
ד"ר תומר אומר לי בהקשר זה: "שר הכלכלה ניר ברקת תומך בתוכנית הסיוע, אבל שר האוצר לא סופר אותו. אני אומר בצער שלממשלה לא אכפת מהפריפריה - מה שעלול להוביל למשבר תעסוקתי. היא טובה בדיבורים, אבל חלשה במעשים".
נכון שמעמד הפועלים השכירים השתפר בשנים האחרונות בצורה דרמטית, עם חוקי העבודה הנדיבים, ויש שיאמרו נדיבים מדי. שוק העבודה ההדוק והביקוש במיוחד לעובדים בעלי מיומנות טכנולוגית שיפרו דרמטית את מעמדם. השכר הממוצע במשק עומד על 13,800 שקלים, והשכר הממוצע בתעשייה גבוה ב־25% משכר זה. שכר המינימום הצמוד לשכר הממוצע זינק בשנים האחרונות. שכר המינימום יעמוד החל מהיום על 6,443 שקלים, שהם 2,148 דולר. היכן הימים לפני 20 שנה, שבהם יו"ר ההסתדרות לשעבר עמיר פרץ נאבק על כך ששכר המינימום יעמוד על 1,000 דולר. השער היציג עמד אז על 4.665 שקלים. איפה הדולר של אז, ובאיזו רמת שפל הוא נמצא היום.
ועדיין יש נושאים רבים, חלקם אקטואליים, שראוי מדי פעם להזכיר ולקדם אותם. למשל, שיפור התנאים שבהם יוכל העובד לנצל חל"ת ולקבל שכר מלא בעקבות הוראות פיקוד העורף. גם שחיקת השכר עקב אי־עדכון מדרגות המס מעיקה על העובדים. לא חסרות בעיות של בטיחות בעבודה ושל מעמד העובדים הזרים, במיוחד בענף הבנייה. הלוואי שקברניטי המשק היו מקדישים לחג הפועלים רבע מהאנרגיה שהוקדשה למשל לטקס המשואות. בניגוד לישראל, בעולם הנאור ממשיכים לתחזק תאריך זה כאירוע רב־חשיבות.
ברוב מדינות אירופה, במזרח אסיה, בחלק ממדינות ערב, ובוודאי במדינות הקומוניסטיות, אחד במאי נחשב עדיין ליום חג לאומי ויום שבתון מלא. אצלנו מלחמות נתניהו הבלתי פוסקות והחשש מתיוג החוגגים על ידי יצרני הרעל כשמאלנים - סייעו להשכיח יום חשוב זה. אגב, מבחינה חוקית ניתן גם כיום לנצל את אחד במאי כיום בחירה לחופש מבלי שהמעביד יוכל לנקוט סנקציות. מי שמתעקש לחגוג, מוזמן לקחת את הדגל האדום, לתלות על מכוניתו ולהסתובב ברחובות.
מדי חג עצמאות דאג אבי להניף על גג שיכון הרכבת בשלמה המלך שבמחנה דוד את הדגל האדום. למרבה הצער, הוא בחר בצבע הלא נכון: באותו יום הקפדתי שלא להראות את הפרצוף ברחוב, כדי להימנע מאיזו קללה או מחשש לבעיטה. בגדול, החינוך מחדש מבית אבא נכשל, כי על פי המכות העדפתי את הגישה הקפיטליסטית של הפקולטה למנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. אנשי מפלגת השלטון מפא"י בחיפה היו פטרוני אחד במאי.
הם הקפידו לנהוג לפי כללי הפוליטיקלי קורקט, ווידאו שהחגיגות לא חרגו מגבולות הטעם הטוב בהזדהות עם מה שנתפס כקומוניזם. אירועי אחד במאי החזיקו עדיין מעמד עד תחילת שנות האלפיים, בעיקר במוסדות המזוהים עם ההסתדרות. בבנק הפועלים, גם בעידן משפחת טד אריסון, שמרו על זיקה להסתדרות, ונהגו מדי 1 במאי להניף את הדגל ולציין את האירוע. אני זוכר כיצד ראשי אגף כוח האדם בבנק אילצו עובדים להשתתף בתהלוכות ברחוב ארלוזורוב בתל אביב, מקום משכנה של ההסתדרות, ואוי למי שניסה להבריז.
אלא שמעמדו של החג הלך והתפוגג עם השנים. תנועות הנוער הקשורות להסתדרות, כמו הנוער העובד או דרור ישראל, שנהגו עד לפני מספר שנים לציין את התאריך בתהלוכות או באירועים נקודתיים, הורידו פרופיל מאז 7 באוקטובר. ההסתדרות עסוקה בימים אלה באתגרים לא פשוטים, כמו חקירות המשטרה ומעמדו של המזכ"ל הנוכחי ארנון בר־דוד, ולכן לא תיזום השנה שום אירוע. פסח האוספטר, רכז דרור ישראל ומנהל הנוער העובד, שריכז בשנים האחרונות את אירועי אחד במאי, הופתע מעצם ההתעניינות שלי בנושא. "טוב שמישהו עדיין שואל על אחד במאי, ואני שמח על כך", הוא אמר. "בגלל המצב הביטחוני, יש חשש כבד להוציא את בני הנוער לרחובות כדי להפגין. השנה נקיים אירועים נקודתיים - זה לא הזמן לאירוע המוני, וננסה לציין אותו בדרך אחרת".
התרעות פיקוד העורף