במשך עשורים התרגלה מדינת ישראל לחשוב על עובדים זרים בשלושה אופנים: פועל באתר בנייה, עובד במשק בערבה או מטפל בבית קשיש. אלא שהמציאות הכלכלית של השנים האחרונות, ובעיקר אחרי ה־7 באוקטובר, ניפצה את הקונספט הזה לחלוטין. המחסור בידיים עובדות לא נעצר בפיגומים, וגם לא במסדרונות בתי האבות. הוא נמצא במלונות, במרכזים לוגיסטיים, במפעלי ייצור, במחסנים, ברשתות השיווק ובענפי השירותים שמחזיקים את חיי היומיום של המשק הישראלי כולו.
כדאי שמדינת ישראל תפסיק לנהל את תחום העובדים הזרים כאירוע חירום זמני ותתייחס בכובד ראש לענפים החדשים שהם חלק מהם: מלונאות, מסחר, שירותים ותעשייה, שהם חלק בלתי נפרד מהכלכלה הישראלית. אם רוצים משק מתפקד, תחרותי ועמיד, צריך להכיר בכך שגם העובדים הזרים הם חלק מהתכנון הכלכלי ארוך הטווח. בלי הידיים האלה, גלגלי השיניים של הכלכלה הישראלית יתחילו לחרוק, ועלולים גם להיעצר.