הבית תמיד מנצח
אז דיברנו על כמה לקחת מהבנק וכמה לנסות לגרד מההורים, לכמה שנים לפרוס אותה וכו', ואז הוא שאל שאלה שאני מניח שמטרידה עוד רבים: "תגיד, מה הקטע הזה שאם אני פתאום מחזיר את המשכנתה מוקדם, נגיד כי זכיתי בלוטו, אני צריך לשלם קנס על זה? שיגידו תודה שהם מקבלים את הכסף יותר מוקדם ממה שהם תכננו". אמרתי לו שהוא צודק ושזה באמת נשמע לא הגיוני עבורנו, שמשתמשים בכסף כאמצעי תשלום לקניית מוצרים. אבל אנחנו שוכחים שעבור הבנק הכסף הוא לא אמצעי תשלום - הוא המוצר
כיוון שהשוק לא השתנה משמעותית מאז שאיתמר והשוכר חתמו על חוזה בתחילת השנה, לא אמורה להיות בעיה למצוא שוכר אחר שיסכים לאותם תנאים - אלה שהשוכר הראשון הסכים להם רק לאחרונה. אבל מה קורה אם מדובר בחוזה מלפני חמש שנים? עשר? עשרים? השוק זז מאז, יכול להיות שהמחירים ירדו, שהסטנדרט השתנה (למשל, פרצה מלחמה ואנשים לא רוצים יותר דירות בלי ממ"ד) וכן הלאה. יכול להיות שאיתמר לא ימצא שוכר באותו מחיר.
את ההפרש הזה, בין התזרים שהבנק תכנן לקבל מכם לפי החוזה שעליו חתמתם לבין התזרים שהוא הולך לקבל מנוטל משכנתה אחר שהוא "ישכיר" לו את הכסף שהחזרתם, הוא גובה מכם בתור עמלת פירעון מוקדם. "לא נחמד לשלם", אמרתי לאיתמר, "אבל האם אתה היית עושה אחרת אם שוכר היה רוצה לשבור חוזה, והמחליף היחיד שהוא היה מוצא היה מסכים לשלם אלף שקל פחות? לא היית דורש ממנו את ההפרש?".
הבנקים היו אומרים "כן, המפקד", מבטלים את העמלה לחלוטין וגם מפנקים את הלווים בשוקולד דובאי על חשבון הבית? או שהבנקים פשוט היו מחשבים כמה עולה להם הפגיעה הזו ומעלים את הריבית לכולנו באותו הסכום? לא כי הם אכזריים ומרושעים (אף שהם בוודאי לא חפים מביקורת), אלא פשוט כי יש פה עלות אמיתית וצריך לגבות אותה מאיפשהו. תחשבו על חניה בבניין משותף שבו לאחד השכנים יש רכב חשמלי - אם הוא לא ישלם על הטעינה, כולנו נצטרך לשלם יותר ועד בית.
ובחזרה לוועדה. בנקים וחברות אשראי רוצים לתת הלוואות. מזה הם מתפרנסים. כמה שיותר, יותר טוב. ואם יש אנשים שהם מסרבים לתת להם הלוואה או דורשים מהם ריבית גבוהה משמעותית משאר הלווים, זה לא מפני שהם קמו בבוקר והחליטו להתעלל דווקא בהם. זה כי מבחינתם הסיכון שם גבוה יותר - ולסיכון הזה יש מחיר.
המחיר הזה, שעד עכשיו גולגל אל אותם לווים שיצרו אותו, לא נעלם רק כי ועדת הכלכלה החליטה לקצר את התקופה שבה מידע שלילי מופיע בחיווי האשראי. אם אדם שלא כיבד הוראת קבע לפני שנתיים נמצא, סטטיסטית, בסיכון גבוה יותר לא לעמוד בהחזרי הלוואה גם היום, הסיכון הזה לא נעלם רק משום שהוא לא מופיע בחיווי האשראי. הוא עדיין קיים. ההבדל הוא שעכשיו לבנק יש פחות יכולת לתמחר אותו בצורה מדויקת.
ובמקום שהעלות תושת על מי שבאמת יצר את הסיכון, היא עלולה להיות מושתת על כל הלווים, או על קבוצת אנשים שדומים לו מספיק בעיני המודל של הבנקים וחברות האשראי. כמו בדוגמה של עמלת הפירעון המוקדם, העלות לא נעלמת - היא רק מחליפה כתובת.
אז נכון, ההשוואה לא מושלמת. במקרה של מישהו שזכה בלוטו ורוצה לסגור את המשכנתה - תוך "הפרת חוזה" עם הבנק - קשה לראות למה כלל הציבור צריך להיכנס מתחת לאלונקה. ברור שמבאס לשלם את העמלה הזו, אבל זו לא בדיוק מצוקה חברתית שמצדיקה פיזור עלויות על כולם.
במקרה של נתוני אשראי התמונה מורכבת יותר. יש בהחלט אנשים שנקלעו לתקופה קשה, חטפו "כתם" בגלל טעות נקודתית או משבר זמני, ומתקשים להשתקם כי המערכת ממשיכה להזכיר להם את זה במשך שנים. יש היגיון חברתי בניסיון לאפשר להם לחזור למסלול ולא לדחוף אותם אל השוק האפור, שבו המחיר גבוה בהרבה והסיכון רק גדל.
אבל גם כאן צריך לשאול ביושר: האם כל מי שחזר לו צ'ק הוא בהכרח אוכלוסייה מוחלשת, או שלפעמים מדובר פשוט במי שמתנהל כלכלית לא נכון? והאם הדרך הכי יעילה לעזור למי שבאמת צריך היא לצמצם את המידע שעומד בפני נותני האשראי, גם במחיר של ייקור האשראי לאחרים?
יכול להיות שהתשובה היא כן. יכול להיות שהמחיר החברתי של כתם אשראי שנמשך שלוש שנים גבוה מדי, וששנה אחת בחיווי האשראי היא איזון נכון יותר. אבל את הדיון הזה צריך לנהל ביושר. לא כאילו מחקנו בעיה, אלא מתוך הבנה שהבעיה נשארת, ורק מי שמשלם עליה משתנה. כי חשבון חשמל שלא משויך לאף דייר לא נעלם - הוא פשוט מגיע לוועד הבית.
התרעות פיקוד העורף