בשבוע שעבר, בשקט יחסי ומתחת לרדאר, התבשרנו כי הארנונה תתייקר בשנת 2027 בשיעור של 3.05%. עבור משקי הבית מדובר בעוד הוצאה שנתית מצטברת בתקופה של יוקר מחיה מתמשך, ועבור המגזר העסקי - בעוד רכיב קבוע שמכביד על הפעילות הכלכלית והתחרותיות במשק.
אלא שהשאלה האמיתית היא לא גובה ההתייקרות, אלא המנגנון. הארנונה בישראל מתעדכנת מדי שנה באמצעות נוסחה אוטומטית המשלבת מחצית מעליית מדד המחירים לצרכן ומחצית מעליית השכר במגזר הציבורי. לכאורה, מנגנון טכני, אובייקטיבי ויעיל. בפועל, אחד ממנועי ההתייקרות המשמעותיים במשק הישראלי.
בשנת 2025 זינקה הארנונה ב-5.29%, בשנת 2026 עודכנה בכ-1.626%, וכעת כאמור מסתמנת עלייה נוספת. המשמעות היא עלייה דו-ספרתית בתוך שנים ספורות - הרבה מעבר לגידול בהכנסותיהם של מרבית משקי הבית והעסקים.
צריך לומר את האמת: נוסחת העדכון מנותקת במידה רבה מהשירותים שמספקות לנו הרשויות המקומיות. האם שירותים אלה התייקרו באותו שיעור? מרכיב השכר הציבורי, למשל, מושפע מהסכמי שכר ממשלתיים רחבים, שאינם בהכרח משקפים את עלויות הפעילות של הרשויות. כך נוצר מצב שבו התושבים והעסקים משלמים יותר גם כאשר אין שיפור בשירותים העירוניים.
יתרה מכך, ה"טייס האוטומטי" הפך למנגנון כמעט חסין מביקורת ציבורית. בניגוד להעלאת מיסים ישירה, המחייבת דיון פוליטי נרחב ואישור תקציבי, עדכון הארנונה מתבצע כמעט באופן אוטומטי. הציבור מרגיש את ההתייקרות בחשבון, אך הדיון סביב השיטה כמעט אינו מתקיים. לכך יש להוסיף תופעה נוספת: העלאות חריגות בארנונה. לצד שיעור העדכון האוטומטי, רשויות רבות מגישות בקשות להעלאות נוספות, ושיעור העדכון הרשמי הוא רק נקודת הפתיחה.
במשך שנים נבנה בישראל מודל שבו רשויות מקומיות תלויות באופן משמעותי בהכנסות מארנונה עסקית. התוצאה היא עידוד מתמשך להקמת שטחי תעסוקה ומסחר, ולעיתים דווקא רתיעה מבנייה למגורים. במקביל, גם המגזר העסקי מתקשה לספוג את העליות האלה. עבור מפעלים רבים, מרכזים לוגיסטיים, קניונים, רשתות מסחר וחברות שירותים, הארנונה היא אחת ההוצאות הקבועות המשמעותיות ביותר, ולעיתים אפילו גבוהה מעלויות שכירות. בתקופה שבה עסקים מתמודדים עם ריביות גבוהות, התייקרות אנרגיה ועלויות עבודה עולות, העלאה נוספת בארנונה נתפסת כעוד "מס שקט" על פעילות יצרנית.
התומכים במנגנון טוענים כי הרשויות המקומיות מתמודדות עם עלייה מתמשכת בהוצאות, וכי ללא מנגנון עדכון קבוע הן יתקשו לשמור על יציבות תקציבית ועל רמת שירותים נאותה. יש בטענה זו אמת מסוימת, אלא שהשאלה היא אם נכון להמשיך ולהפעיל מנגנון אוטומטי קשיח. ייתכן שהגיעה העת לבחון מחדש את נוסחת העדכון, או לפחות לייצר מנגנון מאוזן יותר, שייקח בחשבון גם את מצב המשק, את יוקר המחיה ואת יכולת הנשיאה של הציבור והעסקים.
התרעות פיקוד העורף