אבל הביקור בבירת צ'כיה לא נועד להעלות זיכרונות מפסטיבל הזמר של 1968. חזרתי מהביקור נפעם. ראשית, מהכנסת האורחים של הצ'כים - מהאחרונים ממדינות "חובבי ציון". וחוץ מזה, ככותב טור כלכלה התעניינתי מאוד בענייני יוקר המחיה, וכאן כבר התרגזתי. מתברר שהמחירים בפראג נמוכים כמעט בכל התחומים בהשוואה למחירי ישראל, וזה נכון לתחום הדיור, התחבורה, המזון, המסעדות והתרבות.
למשל, ארוחה במסעדת תאילנדית עם שתי מנות עיקריות, תוספות ושתייה עלתה 65 שקל. מחירי המזון בסופרמרקטים נמוכים בכ-30% בהשוואה לישראל. נסיעה בתחבורה ציבורית (במטרו או באוטובוס עילי) עולה 39 קרונות לכיוון - שווה ערך לכ-6 שקלים. כך גם מחירי הנדל"ן, בתי המלון, הצעצועים והטואלטיקה, מופעי התרבות ועוד.
הנתון היבש מראה שהמחירים בישראל גבוהים בכ-40% מממוצע המחירים במדינות ה-OECD (שאינן כוללות רק את אירופה). ואני תמה מדוע פערי מחירים כאלה קיימים בבירה אירופית, המרוחקת שלוש וחצי שעות טיסה מישראל? וכל זה קורה לאחר שהשקל התחזק בשנה האחרונה ב-20% לעומת הדולר, ומחירי היבוא אמורים היו לרדת. אבל הם לא יורדים, בעיקר בגלל היעדר תחרות מצד היבואנים, הזוכים בדרך כלל לבלעדיות ביבוא מוצרים, ובגלל פערי התיווך.
בעצם הוא עושה את ההפך. נתניהו, בתגובה ללחצי ש"ס, נתן את ידו להרעת חוקי הכשרות, שבמסגרתה תבוטל רפורמת הכשרות מ-2021, שכללה את הסמכות למתן כשרות ליזמים פרטיים ולא רק לעסקני מפלגות. הרפורמה הורידה את עלויות הכשרות. כעת, בעקבות השינוי, יתווספו מאות משרות לענף הכשרות, בעלות שכר של מיליוני שקלים. וזאת רק דוגמה אחת בלבד לפוליטיקה המשחקת בעניין יוקר המחיה תפקיד הרבה יותר חשוב מאשר הדאגה לאזרח עצמו.
לכן מומלץ לישראלים לנצל את חופשת הקיץ לטיול קצר באחת מבירות אירופה - להתרגז על פערי המחירים, ואז להירגע וליהנות מהם. עם שובם לישראל מומלץ להם להעניש את מי שהכריח אותם לצאת לביקור בחו"ל כדי להבין כיצד חיים אנשים נורמליים.