פעם הייתי בקשר חברי עם בכיר בחברת בנייה גדולה. האיש היה מינוי פוליטי של שר בכיר - וככזה שלט בחברה ביד רמה. עשורים הפרידו בינינו בגיל, אבל הוא טעה לראות בי את בן דמותו הצעיר - ולפיכך זימן אותי לפגישות תכופות במשרדו. שום דבר רציני מדי לא נדון באותן פגישות: החלפנו דעות פוליטיות, דיברנו לא מעט על כדורגל, וכחלוף הזמן גם על נושאים אישיים יותר. עובדיו הנדהמים התפלאו לראות אותי "פותח בלי לדפוק" את דלת משרדו של האיש שממנו התייראו כל כך.
כחלוף שנה של קשר הופרטה החברה ונמכרה לגורם פרטי, והאיש צנח בבת אחת מדרגת מנהל בכיר שאין דלת במדינה שאינה פתוחה בפניו, לתהום הנשייה. לזכותו ייאמר שאחרי שעיכל את מצבו החדש, לא התבייש לחזור לאוניברסיטה, למד עם סטודנטים צעירים ממנו ביותר מעשרים שנה, סיים את הלימודים בהצלחה, התמחה ואף הוסמך במקצועו - ופצח בפרק ב' מוצלח כשהוא כבר בשנות החמישים לחייו.
מאחר שמעולם לא ביקשתי ממנו שום דבר, ראה בי את איש אמונו ונהג לומר לי מעת לעת, מתפאר בהצלחותיו (אכן היו לו כמה הישגים מקצועיים, שעיקרם הבראת חברה עם ועד עובדים חזק מדי, לא עניין של מה בכך): "אני ההוכחה לכך שמינוי פוליטי אינו בהכרח רע". נזכרתי במשפט הזה לאחר כמה שנים, עת הייתי ביחסי עבודה עם מנכ"ל בגוף ממשלתי, מינוי פוליטי של שרה בכירה, שהצעיד את הגוף המיושן והרקוב שירש לעבר עידן הדיגיטל (עוד לפני שהמושג היה שגור בפי כל).
שני חבריי-לשעבר, שעימם אבד לי הקשר כבר לפני שנים (לא בנסיבות רעות חלילה), הצליחו מאוד בעסקיהם לאחר הפרישה הכפויה מהתפקיד המפנק שאליו הוצנחו. אולי זו ההוכחה שכאשר אדם ניחן בכישרון, תבונה וחריצות, הוא יצליח כמעט בכל תפקיד - בין שיש לו פטרון פוליטי ובין שלאו.
מפא"י החדשה
ובכל זאת, העובדה שיצא לי לראיין עשרות מנכ"לים במוסדות ציבוריים וגופים ממשלתיים ולזכור לחיוב רק שניים מהם מלמדת שאותו צמד חמד (אין ביניהם קשר, הם אפילו לא השתייכו לאותו מחנה פוליטי) הוא היוצא מן הכלל. מינויים פוליטיים הם אחת הדרכים המהירות להרקיב ארגון מבפנים.
לא בכדי ציינתי את היותם של השניים משני מחנות פוליטיים שונים. מינויי מקורבים הם נחלתו של כל שלטון, ואולי על כן נתפסים אצלנו מי שאינם מקורבים לצלחת כאחד הריחות הרעים שמרחפים בקביעות מעל העסקנות הפוליטית.
הבעיה היא שבגין הלך - והמפלגה שהשאיר אחריו הלכה והסתאבה, הפכה ל"מפא"י על סטרואידים" עד כדי כך שמעט מאוד מהפוקדים הגדולים שלה הם עסקנים מטעמי אידיאולוגיה. הרוב באים למען הקומבינה.
למה אני נדרש לנושא רק עכשיו? כי עונת המינויים בפתח - לא למועדוני הכדורגל, לתיאטרונים ולתזמורות, ואף לא לקאנטרי קלאב השכונתי או למכון הכושר, כי אם לתפקידים על חשבון הציבור.
לכן חשוב להיות עם העיניים על הכדור: אמור לי מי סייע לך להשיג מקום גבוה בפריימריז ואדע למי אתה חייב. הראה לי מי תרם לקמפיין - ונדע ממי להיזהר ביום שאחרי. לא מעט אנשי עסקים בישראל תורמים ליריבים פוליטים אלה של אלה. מה אכפת להם? כל עוד התרומה היא על פי חוק, מדובר עבורם בכסף קטן. לעומת זאת, אם הסוס הפוליטי שעליו הימרת יזכה, ההשקעה הקטנה עוד תשתלם בגדול.
נבחרת החלומות
זאת הסיבה שהקואליציה מוכנה "למות" על תפקידים כמו נציב שירות המדינה או לחילופין מבקר המדינה: אחד עשוי להכשיר (תיאורטית) מינויים רצויים, השני לא יטרח לבדוק בציציות. לא בכדי מיקדה הממשלה את הביקורת שלה במי שמכונה "דיפ סטייט", בשומרי הסף, בייעוץ המשפטי באשר הוא (ולא רק ביועמ"שית) ואף בבג"ץ, שאליו מתנקזות עתירות נגד מינויים החשודים כלא כשרים.
"משילות" היא מונח יפה שמאחוריו נוהגים להחביא שחיתויות - והעובדה שלפחות על פי רוב הסקרים השלטון עשוי להתחלף רק הפכה חלק מהשחקנים, אלה שביכולתם למנות מינויים פוטנציאליים, להוטים יותר להשלים את המלאכה בטרם יוחלפו.
עכשיו הגיע המאני-טיים, תרתי משמע - ולכן על היועצים המשפטיים ושומרי הסף להיות עם העיניים על הכדור. במשך כמעט ארבע שנים השפילו אותם, עלבו בהם, קיצצו בסמכויותיהם וניסו לעקוף את המלצותיהם, גם כשהן מחייבות. עתה הגיע הזמן להגן על שלום הציבור ועל ממונו.
כן, יש גם מינויים פוליטיים טובים, כמו במקרה של שני חבריי, שהצליחו להגדיל את הכנסות המדינה ולא לבזבז כספי ציבור. למרבה הצער, הם היוצאים מן הכלל.
התרעות פיקוד העורף