זו אינה תיאוריה. זו מציאות שנראתה היטב בצפון ובדרום. גם תחת אש, מנהלי מפעלים ועובדים המשיכו להגיע למשמרות, משום שהבינו שהמוצר שהם מייצרים איננו רק עוד סחורה. לעיתים זו תרופה, לעיתים רכיב טכנולוגי ביטחוני, לעיתים חומר גלם חיוני או מוצר מזון בסיסי. ברגעים כאלה מתברר שהתעשייה אינה רק ענף כלכלי. היא שליחות אזרחית, ביטחונית ולאומית. מדינה שאינה מסוגלת לייצר בעצמה מוצרים חיוניים היא מדינה פגיעה. עבור ישראל, שמרבית היבוא שלה מגיע דרך הים ונתון לאיומים גיאופוליטיים וביטחוניים, חוסן יצרני איננו מותרות. הוא תנאי לעצמאות לאומית.
החוק מבקש ליצור מנגנון מעשי של הגנה וצמיחה: צמצום פערי עלויות מול יבוא, תמריצי השקעה, הכשרה טכנולוגית, הקלה בבירוקרטיה, חיזוק הרכש הציבורי המקומי והקמת מועצה וקרן ייעודיות לחוסן יצרני. כל אלה נועדו למנוע סגירה של מפעלים אסטרטגיים, להרחיב את כושר הייצור המקומי ולבסס רציפות תפקודית בשגרה ובחירום.
לא במקרה ההצעה מציבה גם יעד רחב יותר: להגדיל את חלקה של התעשייה בתוצר הלאומי לכ־20%. המשמעות היא יותר מקומות עבודה איכותיים, יותר חדשנות בפריפריה, יותר ביטחון באספקת מוצרים חיוניים ופחות תלות בגורמים חיצוניים בשעת משבר.
בסופו של דבר, השאלה היא איזה סוג של מדינה ישראל מבקשת להיות. אם אנחנו רוצים מדינה שמסוגלת לעמוד בזכות עצמה, להגן על אזרחיה, לשמור על הפריפריה ולספק ביטחון תזונתי, רפואי ותעשייתי, עלינו להשקיע במפעלים הלאומיים שלנו. הגיע הזמן להפסיק להתנצל על ייצור מקומי, ולהתחיל לראות בתעשייה הישראלית משאב לאומי שחייבים לטפח, לחזק ולהרחיב.
התרעות פיקוד העורף