לכאורה זו אינה חוכמה, כי המבחר הוא די גדול: מישראל ביתנו מימין, דרך ביחד (בנט ולפיד) וישר! (איזנקוט) במרכז ועד לדמוקרטים (גולן) בשמאל. העניין הוא שאיני מוכן לעשות הנחות או חיים קלים למפלגה שתבקש את קולי, שכן עליה להבטיח שיהיה זה תנאי סף שעליו תתעקש בקווי היסוד של הממשלה הבאה.
לא כן או לא ביבי, לא סיפוח או שטחים תמורת שלום (שניהם ממילא לא רלוונטיים באותה המידה), גם לא חקיקה משפטית מכל צד שהוא: אני רוצה לראות את רכבת ישראל עולה על הפסים הנכונים, את האוטובוסים של דן, אגד וחברות אחרות חורשים את הכבישים ומפחיתים את מספר תאונות הדרכים – וכל זה מבלי להכניס אצבע לעינו של אף שומר שבת.
הכיצד? מצידי שיחכירו את הקווים בסופ"ש לגוי, שיינקטו כל הצעדים הדרושים למניעת חילול שבת בפרהסיה באזורים עם רוב שומר שבת – הכל תוך התחשבות מלאה – ואף על פי כן מתוך מטרה שנוע תנוע.
איני מתיימר להיות גדול בתורה, בטח שלא פוסק בענייני הלכה, אבל הוויכוח כאן הוא לטעמי לא דתי כי אם פוליטי: אם אפשר למכור את החמץ של המדינה לגוי למשך שבוע הפסח, ואם אפשר לפדות יבולי שנת שמיטה במנגנון הנקרא “אוצר בית דין", קל וחומר שאפשר לעקוף את המהמורה הזאת בכביש – אם רק רוצים.
לפיכך אפסיק להציע פתרונות הלכתיים בנושא שכפי שכבר העדתי על עצמי, איני מבין בו דבר וחצי דבר, ואספר לכם שבסוף השבוע שעבר הייתי בחיפה... מה הקשר לתחבורה ציבורית בשבת?
תיירות פנים
הבעיה היא בתחבורה הבינעירונית. לחיפה הגענו ברכבת: סיימתי פגישה אחרונה ביום חמישי בצפון הישן של תל אביב, רכבתי על האופנוע עד לתחנת האוניברסיטה, ושם עליתי על הרכבת עד לתחנת חיפה מרכז השמונה, עניין של מעט יותר מ־30 שקלים.
בתוך חיפה נזקקנו למונית (עסקינן במרחק הליכה סביר, של כ־20 דקות, אבל לא בחודש יולי, בצהרי היום) שעלתה עוד כ־30 שקלים. משמע, העלות לזוג – 90 שקלים לכיוון אחד - ממרכז תל אביב ועד לפתח המלון במושבה הגרמנית שבעיר התחתית של חיפה.
במקור תכננו לחזור במונית שירות או ברכבת, לכשתתחדש תנועתה (במוצאי השבת זה קורה מאוחר יחסית בשל שעון הקיץ). האפשרות הראשונה הייתה כרוכה בהזמנה של מונית פנימית, בתוך חיפה, כדי להגיע להדר, המקום שבו נאספים הנוסעים למוניות השירות (או לאחת מנקודות היציאה של קווי “אגד" שמתחילים לפעול עוד לפני צאת השבת) – ועוד אחת בתל אביב, כדי לעבור בין דרך נמיר לתחנת האוניברסיטה...
בסוף הגורל בחר בשבילנו: בשישי בערב התחלתי לחוש ברע, חומי עלה – ועזבנו את המלון כבר בשבת בעשר בבוקר, במונית (550 שקלים) לתל אביב, כי אין מחיר לזכות להיות חולה בבית...
בגלל המלחמה
נצפין מחיפה עד לאזור הגליל המערבי, כמו עכו ונהריה, דרך כרמיאל שנמצאת על הגבול בין הגליל התחתון לעליון וצפונה משם, לעמק החולה ורמות נפתלי. עכו, נהריה וכרמיאל מחוברות כבר למסילת הרכבת הארצית. אשר לגליל העליון – יש הבטחה שכך יהיה.
רק חשבו על הפריחה הכלכלית המטורפת שיכולה רכבת הפועלת בסופי השבוע להביא לאזור הזה, שבתי העסק בו ספגו מכה אנושה במערכה האחרונה מול חיזבאללה.
דמיינו רכבת שפורקת בשישי אחר הצהרים נוסעים בתחנת קריית שמונה (תיבנה ותיכון במהרה בימינו), רגע לפני שהם מתפזרים לצימרים באזור: כמה עבודה למוניות, למרכולים, לדוכני מזון מהיר, עוד לפני שמדברים על פי כמה תנועה באתרי התיירות - מלינה ועד לאטרקציות.
ולא רק צפונה נוסעים ברכבת, אלא גם דרומה ומזרחה. ירושלים הייתה נהנית, וכך גם מסעדות ומרכזי קניות שפתוחים בשבתות באשדוד, אשקלון ובאר שבע. איזו צמיחה בפעילות העסקית בסופי שבוע הייתה מגיעה לנגב המערבי (עוטף עזה) למשל, אם בכל שעתיים (אפשר גם בתדירות גבוהה יותר) – גם במהלך סוף השבוע - הייתה עוצרת רכבת בתחנת שדרות, פורקת תל אביבים שהיו שמחים לקחת ממנה מונית לאטרקציות קולינריות ואחרות שהיו צצות במקום במקביל?
פריפריה במרכז
הממשלה (כל ממשלה) אוהבת לברבר על המשימה החשובה של קירוב הפריפריה למרכז. בשנים האחרונות אפילו השכילו להבין את הקשר למערכת רכבות מתפקדת (אם כי מקרטעת גם כשהיא פועלת בשיאה). רק דמיינו את הבום הנדל"ני במבואותיה הדרומיים של חיפה, לו הייתה רכבת שמגיעה ממנה למרכז תל אביב בתוך חצי שעה (הטכנולוגיה קיימת), או את מה שהיה מתחולל בבאר שבע, לו בכל חצי שעה הייתה יוצאת אליה וממנה רכבת שתחבר את תל אביב לדרום ב־45 דקות (כנ"ל)...
דמיינו את מי שיכול היה - במחיר של דירת שני חדרים בתל אביב - להרשות לעצמו פנטהאוז בבאר שבע או חיפה, מתוך ידיעה שבכל יום ובכל שעה, מרחק הזמן מהמרכז הוא פחות משעת נסיעה.
נער הייתי וגם בגרתי, ולכן איני מתיימר עוד לחולל באמצעות הצבעתי בבחירות מהפכה גדולה. לא אביא בכך את השלום ולא אנצח במלחמת חורמה. רוצה לומר: די לי אם אצליח להגיע ברכבת, בשבת, לביקור בחיפה.
התרעות פיקוד העורף