לאורך זמן, בנק ישראל מדגיש כי פריון העבודה הוא המשתנה המרכזי שקובע את רמת החיים. במילים פשוטות, לא עלות ההון היא העיקר, אלא היכולת לייצר יותר ערך מכל שעת עבודה. תפיסה זו, שנשארת לרוב ברמת המאקרו, מתורגמת בפועל לשורה של החלטות ניהוליות יומיומיות, ובהן גם האופן שבו חברות מעצבות את סביבת העבודה שלהן.
במשך שנים השיח סביב משרדים היה טכני בעיקרו: גודל, מחיר למ"ר ומיקום. אך זו הסתכלות חלקית בלבד. בשנים האחרונות ההתייעלות לא הובילה בהכרח לשאלה איך מצמצמים שטח, אלא מה נחשב שימוש יעיל בו. בפועל, רבות מהחברות אינן מקטינות משמעותית את שטחן, אלא משנות את המבנה: פחות עמדות קבועות, יותר חללים משותפים וחדרי ישיבות, והתאמה לעבודה היברידית. כך מתקבל שינוי מהותי: לא בהכרח "פחות משרד", אלא "משרד אחר", שלעיתים משתלב בקמפוסים רחבים הכוללים גם שירותים שבעבר היו חלק מהשטח הפנימי.
כאן נמצא הפער בין שתי תפיסות: התפיסה הישנה, הרואה במשרד הוצאה שיש לצמצם, מול התפיסה החדשה, הרואה בו כלי ליצירת תפוקה כחלק מסביבת עבודה הוליסטית. המשרד כבר אינו עומד לבדו, אלא משתלב בקמפוסים הכוללים גם שירותי רווחה כמו הסעדה וחדרי כושר, שבעבר היו חלק מהשטח עצמו.
בסופו של דבר, פריון אינו נגזר רק מטכנולוגיה או השקעות, אלא גם מאופן ארגון העבודה. לכן גם בחירת משרד אינה רק החלטת נדל"ן, אלא החלטת פריון. כאשר מודדים התייעלות רק דרך קיצוץ עלויות מתקבלת תמונה חלקית; כאשר מודדים דרך פריון, השאלה משתנה: לא כמה מצמצמים, אלא עד כמה סביבת העבודה מאפשרת לארגון לעבוד טוב יותר.
התרעות פיקוד העורף