לאחרונה פורסם כי הממשלה לא עמדה בלוח הזמנים ולא פרסמה עד ליום 1 ביולי את ההנחיות להגשת בקשות לאישור העלאות חריגות בארנונה לשנת 2027. כתוצאה מכך, רשויות מקומיות רבות מגישות בימים אלה בקשות להעלאות חריגות של הארנונה מעבר ל-3.05% שזהו המנגנון האוטומטי שנקבע על ידי משרדי הפנים.
כמובן שמי שעלולים להיפגע מהמהלך של העלאות חריגות בארנונה הם בעלי הדירות ובעלי העסקים, שייאלצו לשלם סכומים גדולים יותר בהרבה מאשר ב-2026, או לחילופין ייאלצו לפנות לערכאות משפטיות בניסיון לתקוף את ההעלאות החריגות.
הפגיעות יורגשו כבר בצווי המסים הקרובים: תארו לעצמכם שעל דירה של 100 מ"ר נגבית כיום ארנונה ממוצעת של 400 ש"ח. במקום להסתפק בעדכון "הטייס האוטומטי" של ה-3.05% שקבעה הממשלה, ייתכן שרשויות רבות ינסו לנצל את הוואקום כדי לאשר העלאה חריגה של עד 10%. עבור משפחה מדובר בתוספת של מאות שקלים בחודש ובחישוב שנתי הדבר מצטרף ליוקר המחיה הכללי. קל וחומר לגבי מגזר העסקים והמסחר, שם התעריפים למ"ר גבוהים בעשרות אחוזים, והיד של הרשויות על ההדק קלה בהרבה. עבור חנות, משרד או בית מלאכה, זינוק כזה יתורגם באופן מיידי לפגיעה של עשרות אלפי שקלים – נטל שיכול להכריע עסקים קטנים.
בעניין זה, אגב, ניתן לאחרונה פס"ד שביטל החלטה של עיריית הוד השרון, שהחליטה לשנות סיווג של נכס מסוים ובכך הקפיצה את הארנונה על אותו הנכס פי כמה וכמה. פסק דין זה שלח מסר ברור לרשויות המקומיות: כאשר המחוקק קבע מנגנון לאישור העלאות חריגות, לא ניתן לעקוף אותו בדרכים חלופיות.
על רקע זה מתחדדת השאלה שמעסיקה בימים אלה את הרשויות המקומיות: מה יקרה אם משרדי האוצר והפנים אכן יפרסמו באיחור את הקווים המנחים להגשת בקשות להעלאות חריגות בארנונה לשנת 2027? על פניו, נדמה שהתשובה פשוטה: אם ההנחיות יפורסמו באיחור, ורשויות מקומיות יאשרו העלאות חריגות מבלי שההליך הושלם בממשלה, עלולות לעלות טענות כי צווי הארנונה התקבלו בחוסר סמכות ומכאן הדרך לעתירות מנהליות ולתביעות השבה נגד הרשויות המקומיות תהיה קצרה.
אלא שהתמונה המשפטית מורכבת הרבה יותר. בית המשפט העליון נדרש לאורך השנים לאזן בין שני עקרונות יסוד. מצד אחד, לרשות מקומית אין סמכות לגבות מס ללא עמידה מלאה בדרישות החוק. מצד שני, קיימת הכרה בכך שרשויות מקומיות נשענות על הכנסות הארנונה לצורך מימון שירותים חיוניים לתושבים. פגיעה רטרואקטיבית בהכנסות אלה עלולה לערער את יציבותן התקציבית ואף לפגוע בשירותים הניתנים לציבור.
הניסיון מלמד שבתי המשפט נוטים לדחות עתירות ותביעו השבה של תושבים ובעלי עסקים, קל וחומר הם התביעות מוגשות בשיהוי – כלומר זמן רב לאחר ההעלאה החריגה שבוצעה. ההיגיון הוא ברור: ככל שחולף הזמן, גובר משקלו של האינטרס להגן על תקציב הרשות המקומית ועל הקופה הציבורית. אולם חשוב להדגיש שהנטייה הזו עדיין אינה מספקת מטריית הגנה מוחלטת לרשויות המקומיות מפני ביקורת שיפוטית.
כאשר בעל נכס פועל מיד לאחר פרסום צו הארנונה, עוד בטרם הרשות הסתמכה על ההכנסות, בית המשפט יבחן בקפדנות את התביעה והסיכוי להשבה יהיה גדול יותר. אולם ככל שיחלוף הזמן והתביעה לא תוגש, יפחתו בהתאמה סיכוייה. כאן בדיוק גם משלב המסר שהועבר בפסק הדין הנ"ל בעניין הוד השרון: בית המשפט קבע כי רשות מקומית אינה רשאית לעקוף את מנגנוני הפיקוח שקבע המחוקק באמצעות פרשנות יצירתית או פתרונות חלופיים שנועדו להשיג תוצאה שלא אושרה כדין. זהו מסר משמעותי גם ביחס להליכי אישור העלאות חריגות בארנונה.
לכן, גם אם פרסום ההנחיות לשנת 2027 יתעכב על ידי הממשלה, אין משמעות הדבר שכל צווי הארנונה יהיו בטלים באופן אוטומטי, אבל גם אין מקום להניח שבתי המשפט יכשירו בדיעבד כל חריגה מההליך הקבוע בדין. כל מקרה ייבחן בהתאם לנסיבותיו. מה שבטוח, ידי השופטים יהיו עמוסות בעיסוק בתביעות השבה והאזרחים ייאלצו לשלם כסף לעו"ד – והכל בגלל שהדבר לא ממש נמצא בסדר העדיפויות של הממשלה, שלא ממהרת לפרסם הנחיות. בטח לא כאשר כל הקואליציה עסוקה בבחירות ובחוקים שבוערים לה יותר מאשר פגיעת הארנונה בתושבים.
הכותבים הם ממשרד כץ גבע איצקוביץ (KGI) המתמחה במיסוי מוניציפלי
התרעות פיקוד העורף