ליאם, מספרת שרם, היה יזם בנפשו. “הוא היה ילד עם אור, היתה לו הילה, הוא היה מאוד צנוע. בדרכו שלו, בנעימות שלו, הוא פשוט הצליח לכבוש כל מה שרצה. האור שלו, המסר שלו, ממשיכים היום בכל מיני פרויקטים. הקשר שלנו היה מאוד מיוחד והוא בעצם ממשיך עכשיו בדרך אחרת, בשפה אחרת. היינו החברים הכי טובים. אני חושבת שליאם מאוד העריך את החינוך שלי, את העבודה שלי, את הנתינה שלי. הוא ידע לקבל ולהחזיר בצורה ראויה להערכה".
“כבן יחיד, ניסיתי לא להשליך עליו את הפחדים שלי. נתתי לו חופש, נתתי לו להחליט, לקבל החלטות ולעשות כראות עיניו כי מאוד סמכתי עליו. בצבא ליאם היה קרבי, חתמתי לו. הוא סיים כמפקד ביחידת כפיר. מערכת היחסים בינינו הייתה שונה מהרבה מערכות יחסים בין אמא לבן. רוב הזמן גידלתי אותו כאם חד־הורית. לעולם לא רבתי איתו. ליאם מעולם לא כעס, לא רק עליי אלא באופן כללי. לליאם היה משפט אופייני, ‘לסגור את היום בחיוך’. כיום מועברות סדנאות עם המסר של ליאם”.
ב־7 באוקטובר, בשעה 6:10, מספרת שרם, “ליאם הגיע למסיבת הנובה עם חבריו, ג’וני זיידמן ואילאי ברעם. כעבור דקות ספורות התחילו טילים, הם מיד הסתובבו ויצאו חזרה. דיברתי איתם כל הדרך. אז היו רק טילים, עוד לא ידענו על מחבלים. ב־7:28 התקשרתי, הוא אמר לי: ‘אמא, אנחנו בצומת שדרות־גבים, יש 58 דקות עד הבית’. סגרתי את הטלפון. 20 שניות לאחר מכן ליאם נורה. גם חבריו נרצחו. הם הלכו לעולמם בלי באמת לדעת על ה־7 באוקטובר. ב־7:32 התקשרתי, והוא לא היה זמין. היה לי מאוד ברור שמשהו קרה. בתחושת הבטן ידעתי כבר ברגע הראשון”.
שרם מדגישה שלמרות האסון שחוותה היא עדיין אישה שמחה. “אני עושה הכל כרגיל, רק עם חור גדול בלב. עם חוסר של הדבר הכי יקר לי בעולם. אני חייבת את זה לעצמי כדי להמשיך ולקיים את ליאם”, היא מתארת. “אני עובדת רגיל. משלבת בין העבודה לבין המשך חזונו של ליאם. הכי פשוט היה ללכת עם הילד שלי, בני יחידי. אני החלטתי להישאר פה, להמשיך את חלומותיו ואת החזון שלו למען דור העתיד. קיבלתי כוחות מהבן שלי. ליאם השאיר לי כל כך הרבה סימנים וכזה פרויקט גדול. בהלוויה של ליאם שמעתי אותו באוזן שלי: ‘אמא, אל תדאגי, תעטפי אותי בטלית. אני פה, לא שם, לא עוזב’. זה ממש ככה, הוא איתי כל הזמן. מערכת היחסים שלי עם ליאם רק שינתה צורה, והכי חשוב זה הפרויקט שהוא השאיר אחריו. אם לא היה משאיר אחריו כלום, כנראה שכבר לא הייתי פה היום, כנראה הייתי מתה מצער”.
געגוע, חוסר וכאב, היא מתארת, הם דברים שהיא חווה ביומיום. “את לומדת לחיות לצד זה. זה החבל הדק בין להיות אופטימית לבין ליפול. בגלל זה אני בוחרת להיות במקום הטוב, לקחת את הדברים בטוב, להיות בחברה שמחה. אני מנסה לא להישאב לכאב. נמנעת ממה שאני יודעת שיכול לעשות לי לא טוב. רבנים גדולים אמרו לי שליאם הוא ילד של אלוהים, שהוא לא הלך אף פעם, שהוא נמצא רק בצורה אחרת. אני גרה בקומה 12, מעולם לא היו פרפרים בבית. פתאום יש פרפרים. פרפר זה נשמה. גם בהרבה דרכים אחרות ליאם נותן לי סימנים. ליאם השאיר אור, משמעות. ליאם נמצא בגדול והוא ממשיך להתקדם בגדול. אני שואפת להגשים לליאם את כל החלומות שלו. הוא גם חלק מזה, הוא נותן לנו סימנים”.
שרם מציינת שבימים אלה הדבר הכי חשוב עבורה הוא להצליח לגייס כספים עבור המבנה באוניברסיטת רייכמן. “בשבילי זו אבן פינה להשאיר את ליאם בעולם הזה”, היא מסבירה. “ככה אחרי שאני אלך, ליאם יישאר לעד. מפני שכבר לא יהיה לו בית, לא תהיה לו משפחה, הבית הזה ברייכמן מהווה בשבילי את הדבר המשמעותי ביותר שעבורו אעשה הכל”.
באירוע ההתרמה, שיתקיים כאמור בראשון הקרוב, אמורים להשתתף כ־450 איש. “אנשי עסקים וחברות רבות נרתמו למען ליאם“, מציינת שרם, “ביניהם ליאורה עופר, אלי פפושדו, עופר נמרודי, עופרה שטראוס, חברת פלייטיקה, חברת שסטוביץ, רשת פתאל, קבוצת חג’ג’ ועוד. השותפה שלי לערב ההתרמה היא אליאנה פפושדו, חברתו הטובה ביותר של ליאם שגם מסייעת בכל הקשור לפעילות העמותה”.
אחת הבעיות של יזמים צעירים, מבהיר מערבי, היא שאין להם רקע, “ואז כשהם באים לגייס, המשקיעים לא מכירים אותם. אנחנו מכירים את הבוגרים שלנו, ולכן יותר קל לנו לאבחן את הדבר הכי חשוב בסטארטאפ בתחילת דרכו: הצוות. זה חשוב יותר מכל”.
מערבי יזם את הקמת הקרן, והוא מכהן כיו”ר הדירקטוריון שלה. את הקרן מנהלת הילה גולדמן אצלאן, יזמת סדרתית בעצמה ובוגרת אוניברסיטת רייכמן. לדברי מערבי, כיום אין לקרן מבנה בקמפוס ומשרדיה נמצאים בהרצליה פיתוח. “אנחנו רוצים להכניס את המבנה הזה לקמפוס, שזה יהיה הבית של הסטארטאפים בקמפוס, בית על שם ליאם שישמש את הקרן”, הוא אומר. “אין יותר מתאים מלהקים בית שיהיה מקום שממנו יעבדו חבר’ה שיקבלו מאיתנו מלגה. ליאם למד בבית הספר ליזמות, הכרתי אותו בשנה א’. יש לנו יותר מאלף סטודנטים, אני לא מכיר את כולם, לצערי. אני מכיר את הבולטים. ליאם היה מהבולטים. הוא הגיע לספר על המיזם החברתי שלו, ‘ספלאש’. הוצע לו להצטרף לתחרות מיזמים חברתיים כלל־קמפוסית, והוא זכה במקום ראשון מבין עשרות מועמדים. הוא והמיזם ממש כבשו את לב השופטים. בשנה ב’ ליאם התקבל להתמחות לשלושה חודשים ב־PWC, אחת מפירמות רואי החשבון והייעוץ הגדולות בעולם. הוא עבד שם במקביל ללימודים כמעט שנתיים”.
ליאם, מסכם מערבי, היה יזם בנשמתו. “הוא תכנן להקים סטארטאפ ואף התמיין לשם כך לתוכנית הדגל של רייכמן ביזמות, תכנית Zell. אין לי ספק כי בחיים אלטרנטיביים ליאם והסטארטאפ שהיה מקים במסגרת התוכנית היו זוכים לקבל השקעה והיו יושבים בבית הזה שאנו מתכננים להקים”.
התרעות פיקוד העורף