אדם שביתו נהרס, מקור פרנסתו נפגע או שנגרמו לו נזקי גוף יידרש בדרך כלל להסתמך על הביטוח שברשותו, ככל שישנו, או לפנות למסלולים המשפטיים הקיימים. "הבעיה היא שבאירוע של אלפי נפגעים, המערכת מתייחסת למעשה לכל נפגע כאילו מדובר באירוע פרטני", אומרת בלאו.
כאשר מדובר באסון טבע, גם שאלת האחריות מורכבת יותר. לא תמיד קיים גורם שניתן לחייב בפיצוי, אלא אם מתברר, למשל, שמבנה קרס בשל ליקויי בנייה או רשלנות אחרת. "יש מקרים שבהם אפשר לקשור את הנזק להתנהלות רשלנית של גורם מסוים", מסבירה בלאו. "בהוריקן קתרינה, למשל, הועלו טענות לרשלנות הקשורה לסכרים ולתשתיות. גם ברעידת אדמה, בהתאם לנסיבות, ייתכן שניתן יהיה לאתר גורם שנושא באחריות".
מבחינה כלכלית, המשמעות היא שחלק ניכר מעלויות האסון עלול להגיע בסופו של דבר למדינה. לדברי בלאו, ההיערכות צריכה להתחיל עוד לפני האירוע, באמצעות חיזוק מבנים ותשתיות באזורים מועדים, אבל גם באמצעות הכנת מנגנון ליום שאחרי.
"כשאנחנו יודעים מראש שיש סכנה, המדינה צריכה להיערך מראש, בוודאי באזורים שבהם צפוי נזק משמעותי", היא אומרת. "אחרת, אחרי האסון היא ממילא תיאלץ להיכנס לתמונה. צריך להגדיר מראש מי הגורם שמתכלל את השיקום, מאיפה מגיעים התקציבים ואיך מפצים את הנפגעים".
לדבריה, הניסיון מאסונות קודמים מלמד מה עלול לקרות גם במקרה הבא. "בהיסטוריה של האסונות בישראל, קבוצות נפגעים פעלו כדי לקדם לעצמן מנגנוני פיצוי אד-הוק", היא אומרת. "אם תתרחש כאן רעידת אדמה גדולה, סביר שבהיעדר מנגנון קבוע זה יקרה שוב. דווקא משום שאנחנו יודעים שהסיכון קיים, נכון לקבוע את הכללים מראש ולא להתחיל לבנות אותם אחרי האירוע".
היעדר מנגנון אחיד יוצר גם בעיה בחלוקת המשאבים. "כשאין מענה מספק בחוק, כל קבוצה מנסה להשיג לעצמה פתרון נקודתי", אומרת בלאו. "קבוצות חזקות יותר מצליחות לפעמים לקבל מענה מהיר וטוב יותר, וכך נוצרים פערים וחוסר אחידות בין נפגעים של אותו סוג אירוע".
רעידת האדמה בקולומביה ממחישה שהעלות של אסון אינה מסתכמת בפעולות החילוץ הראשונות. שיקום בתי מגורים, עסקים ותשתיות עשוי להימשך שנים ולדרוש תקציבים משמעותיים. מבחינת ישראל, שבה הסיכון מוכר מראש, השאלה היא האם מנגנון הפיצוי והשיקום ייקבע לפני האסון - או שכרגיל ניזכר רק בדקה ה-91.
התרעות פיקוד העורף