שכר זה רק מספר? הנתונים הסטטיסטיים שמטעים את כולנו

לפני כמה ימים ישבתי במטבח עם אשתי ושני הבנים שלי ואכלנו ארוחת ערב. כשסיימנו, והילדים הלכו לשחק בחדר, פתאום משהו באוויר השתנה. "הרגשת את זה?" שאלתי את אשתי, "הגיל הממוצע בחדר עלה".

אשתי כמובן לא הרגישה כלום. הרי שנינו נשארנו באותו הגיל בדיוק שבו היינו כשהתחלנו את הארוחה (פלוס 25 דקות אם להיות קטנוניים), אבל אתם בטח כבר יכולים לדמיין לעצמכם את הכותרות בעיתון הביתי שחגגו את ההצלחה המפוארת של משק הבית הקטן שלנו. בכל זאת, לא כל יום ממוצע הגילאים במטבח מזנק ככה בדרמטיות. שמעתי שאצל הפלדמנים הוא דווקא ירד. נירית ירדה לזרוק את הזבל או משהו.

התשובה היא שהשכר של כולנו לא באמת עלה, פשוט יש הרבה אנשים עם שכר נמוך שקודם משכו את הממוצע למטה, ועכשיו... כבר לא. לא כי הם קיבלו העלאה, אלא כי פיטרו אותם. כי עכשיו מילולית כבר לא סופרים אותם. כשאנשים מפוטרים ומספר המשרות יורד - השכר הממוצע עולה, ולהפך. ראינו את זה בקורונה, ראינו את זה בתחילת חרבות ברזל ואנחנו רואים את זה גם עכשיו, בתקופה שאחרי שאגת הארי.

ולאותם עובדים שיושבים עכשיו בבית, או עובדים פחות שעות, לא ממש אכפת שהשכר הממוצע במשק עלה. כי השכר שלהם, זה שנכנס להם בסוף החודש לחשבון הבנק, לא עלה. הוא נחתך, הצטמצם, ובחלק מהמקרים פשוט נעלם.

כיסאות מוזיקליים

וזה בעצם כל הסיפור עם סטטיסטיקה. אפשר לטבוע בשלולית שהעומק הממוצע שלה הוא חצי סנטימטר, ואפשר להיות מפוטר במשק שבו השכר הממוצע עולה, או בשוק הייטק ששומר על יציבות. הסטטיסטיקה חשובה, היא טובה לאקסלים הגדולים, להבנת מגמות ולקבלת תמונה רחבה של מצב המשק. אבל בסוף, את העובד הקטן בקצה, זה שכבר "יצא מהחדר", היא לא ממש מנחמת.