לדבריו, בשנים האחרונות התייקר ענף הבנייה, ובמקביל התרחבו הדרישות ממבני הציבור. בתי ספר וגנים נדרשים כיום לעמוד בדרישות מורכבות יותר בתחומי המיגון, הנגישות, הבטיחות, האנרגיה והבנייה הירוקה. לכך מתווספות עלויות הפיתוח והתשתיות, לצד התאמות לתנאי הקרקע והטופוגרפיה.
"כאשר תקצוב המדינה אינו מדביק את העלויות בפועל, הפער לא נעלם. הוא עובר לרשות המקומית", מסביר דוננפלד. הקושי גדול במיוחד בערים הצומחות במהירות ונדרשות להקים עשרות כיתות מדי שנה, לעיתים במקביל לאכלוסן של שכונות חדשות.
הפתרון המיידי, כפי שאמר גם ברדוגו בשנה שעברה, הוא בדרך כלל מבנה יביל. "זה פתרון לגיטימי למצב זמני או לצורך בלתי צפוי", הוא מדגיש. "הבעיה מתחילה כאשר הזמני הופך לקבוע, ופתרון החירום הופך לשיטת בינוי".
"ראשית, תקצוב מוסדות החינוך צריך להתעדכן בהתאם להתייקרויות בענף ולשקף גם את מאפייני הקרקע, הפרויקט והרשות. שנית, המדינה והרשויות צריכות לעבור מתכנון שנתי לתכנון רב-שנתי המבוסס על תחזיות אוכלוסייה ועל קצב השיווק והאכלוס של שכונות חדשות".
"מבנה יביל צריך להיות פתרון זמני, לא מדיניות לבינוי מוסדות חינוך", הוא מסכם. "1 בספטמבר הוא מועד פתיחת שנת הלימודים. הוא לא יכול להיות שיטת תכנון" סיים.
התרעות פיקוד העורף